שולמית ספיר-נבו

שיר סיפור ועוד

 



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


 

קוֹל צְלִילֶיךָ, אַבָּא
בִּנְהַר הַחִדֶּקֶל
רָקְדוּ הַמַּיִם בְּרַפְסוֹדוֹת
קְטַנּוֹת,

זִקִּית שִׂחֲקָה עִם עַקְרָב בֵּין אֲבָנִים לוֹהֲטוֹת
בְּכָל לֵיל שָׁרָב
הָיָה טַעַם יָרֵחַ מָתוֹק

וְאַתָּה,
טַלִּית חֲלוֹמוֹת עַל כְּתֵפֶיךָ,
אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מוֹשְׁכוֹת
נִגּוּן שֶׁל כִּנּוֹר
וְלִבְּךָ נִשָּׂא עִם הָרוּחַ
לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב.
 
אַבָּא,
צְלִילִים שֶׁנָּשָׂאת מִנִּי אָז,
עַל כְּתֵפְךָ,
מִתְפַּשְּׁטִים כָּאן בַּבַּיִת
וּפוֹרְחִים
כַּעֲצֵי בְּשָׂמִים.


                      

אִמִּי 
מוֹשֶׁכֶת בְּשֶׁמֶן
צִבְעֵי שִׂמְחָתָהּ
מְצַיֶּרֶת
אֶת חֵרוּתָהּ,
צִפּוֹר מְחַפֶּשֶׂת אֶת אֹפֶק 
מַסְּעוֹתֶיהָ
אַךְ נִשְׁאֶרֶת
מְחַכָּה
לַפְּרִיחָה.



 
לְאָחִי, שְׁלוֹמִי
זוֹכֵר
יַלְדוּת סֻכָּר וְקִנָּמוֹן
מִתְפַּזֶּרֶת מִשַּׂקִּיּוֹת נְיָר חוּמוֹת
וקֻבִּיּוֹת קֶרַח                            
כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת,
 
לְךָ שֵׁד קָטָן
לִי שֵׁד גָּדוֹל –
עַפְנוּ כְּפַרְפָּרֵי זָהָב
בִּשְׂדֵה הַבָּר,
בִּצְרִיף הַפַּח שֶׁל זְכַרְיָה
מִתַּחַת לְשׁוּרוֹת עֵינָיו הַשְּׁחֹרוֹת                
חָמַדְנוּ תַּפּוּזִים,                  
כָּבַשְׁנוּ בְּמַגְּפֵי גּוּמִי קְטַנִּים
כּוֹכָבִים צָפִים
בַּשְּׁלוּלִיּוֹת.  
 
אַתָּה, אֲלָדִין מְנַצֵּחַ עַל סִירִים
אֲנִי רוֹקֶמֶת קְסָמִים
שֵׁד קָטָן וְשֵׁד גָּדוֹל
יַלְדוּת מִתְפַּזֶּרֶת
סֻכָּר וְקִנָּמוֹן.


 

ציורים ועבודות קרמיקה: עליזה ספיר

            

 


 

מנשה ספיר בביצוע קטעי סולו לכינור:

קטע 1
 
קטע 2

קטע 3                   קטע 4                    קטע 5
      
קטע 6                  קטע 7                   קטע 8 

קטע 9                   קטע 10
   
קטע 11                 קטע 12
 

 


 

אַבָּא
אֲנִי רוֹקֶדֶת אֶת הַמִּדְבָּר הָאָסוּר
הָרִקּוּד שֶׁלִּי
הוּא הַשִּׁיר שֶׁלְּךָ
הוּא גַּעְגּוּעַ שִׂמְחָה וּתְשׁוּקָה
אַתָּה מוֹשֵׁךְ אוֹתָם מֵעֹמֶק הַנָּהָר  
אֲנִי דּוֹלָה אוֹתָם מִמְּצוּלוֹת
וְשׁוֹלַחַת אֶל הַחֹפֶשׁ
פַּרְפָּרִים.




 

סַבְתָּא חַנִינַה
עוֹד לֹא אָמַרְתִּי לָךְ שָׁלוֹם
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים הָלַכְתְּ מִפֹּה
שָׁכַחְתְּ לַחְזֹר
שָׁם בְּגִנַּת בֵּיתֵךְ
הֲדוֹם קָטָן מֵעֵץ
סָפוּג בְּסִפּוּרֵי הַהֵל
יָשַׁבְנוּ בַּרְוָזִים קְטַנִּים
מִתַּחַת לִכְנָפַיִךְ
וְאַתְּ כמו שֶׁהֶרְזַאד
הִתְחַלְתְּ
'כָּאן וּמֵכָּאן'
וְעֵינַיִךְ נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה לִהְיוֹת לָנוּ
קוֹלְנוֹעַ.

 
סַבְתָּא
שָׁכַחְתִּי אֵיךְ לִקְפֹּץ בְּעִקְבוֹתַיִךְ מֵעַל גָּדֵר
לִרְדֹּף עֲצֵי שֶׁסֶק שֶׁל שְׁכֵנִים
 
סַבְתָּא
הִתְגַּעְגַּעְתִּי
תַּחְזְרִי.





חוּבִּי אֶה
פַּעַם אוּם קוּלְתוּם הָיְתָה שָׁרָה
עַד שֶׁהָיִיתָ רוֹאֶה 
אֶת פְּעִימוֹת
הַלֵּב
וְהַדְּמָעוֹת
הָיוּ מְצִיפוֹת אֶת הַגּוּף
 
הָאַהֲבָה מַהִי
זוֹ שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עָלֶיהָ
זוֹ שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ-
מִדְבָּר שֶׁל כְּאֵב
וּרְסִיסֵי אֹשֶׁר
חוֹמְקִים.


    

 



 
נכתב על ידי מנשה ספיר


שבת ופרחי הדס בבית הוריי
 
מתוך הספר "איש ספטמבר" / שולמית ספיר-נבו
 
...אני יכולה להריח את פרחי ההדס הלבנים ואת הענף עם העלים הקטנים הירוקים שאבא היה מביא, לאחר שחזר בערב שבת מבית הכנסת.
איך הוא היה מחלק את הענף בינינו, מתחיל באימא, הראשונה, מנשקה ומברכה בשבת שלום, אחר כך היה נותן לנו מעץ הבשמים ומברכנו.
איך הייתי לוקחת מהחלק שלי בהדס, שניים שלושה עלים, ומועכת אותם באצבעותיי, עד אשר הם היו מקבלים מהגוון הירוק, ואז הייתי מקרבת אותם אל אפי, מפיקה מההדס את מרב ריחו הנעים, החריף והנקי.
אחר כך היינו הולכים למטבח, עומדים מסביב לשולחן המלא מעדנים שאימא טרחה והכינה, כשריח תבשיליה היה ממלא את הבית כולו.
והנרות שאימא הדליקה בעיניים עצומות, בידיה הפתוחות והצעיף על שערה, פונה לכיוון החלון ומבקשת ברכה לכל אחד מאתנו, והנרות שלה דולקים על השיש במטבח, לוחשים כמו מוסיקה.
 
אבא היה פותח ב"שלום עליכם מלאכי השלום..." ואנחנו היינו מצטרפים אליו למנגינות. החלון היה פתוח, הרוח הייתה נכנסת, וגם המלאכים.
כשהיה מגיע ל"אשת חיל מי ימצא, רחוק מפנינים מכרהּ, בטח בה לב בעלה, גמלתהו ..." הייתי מביטה באמי, וחושבת לעצמי איך כל שורה מהא"ב של השיר הזה נכתבה עליה.
אבא היה מתחיל כל משפט בהטעמה, ואנחנו אחריו. איזה כוח היה למילים ולמנגינות שפתחו את שערי הלב והשמים.
אחרי 'אשת חיל' כולנו אומרים לאבא -  "בכבוד", והוא אוחז ביד ימין יציבה בכוס הכסף המלאה ביין אדום, ובידו השנייה את ספר התפילות המצהיב ונושא את קולו הבטוח, הברור והמתנגן: "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ...". אבא מרים את כוס היין בבורא פרי הגפן, לוגם ממנו, אנו אומרים אמן, ומעבירו בינינו.
אחר-כך הוא הולך ליטול את ידיו, חוזר ומברך "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אָכלם בעתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון."
היה לוקח את החלה ומברך עליה את "מוציא לחם מן הארץ." בוצע אותה בידיו, טובל אותה בצלוחית המלח ומברך את ברכת הכוהנים, תוך כדי שהוא נותן לכל אחד מאתנו את חלקנו בחלה ובברכה "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום, ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם."
איך אהבתי את חלקי בברכה - "יאר ה' פניו אליך ויחונך." מחכה שאבא יברך אותי בברכה בכל פעם מחדש, כדי שתספיק לי עד הקידוש הבא.
כשהייתי קטנה האמנתי שכל המלאכים שקראנו בשמותיהם נכנסים דרך החלון הפתוח ומצטרפים אלינו -  מלאכי השלום, מלאכי עליון, מלאכי השרת, ובכנפיהם הצחורות מוסיפים חג לביתנו.
 
"בורא פרי העץ" ואנו מלקטים מהצלחת שתכולתה הצטמצמה, מהתפוחים, מהתפוזים, או מפרי עונתי אחר. איך לפני זה, כשאבא היה מטה את גופו הצדה בעת התפילה, או הולך לנטילת הידיים, אחי ואני היינו שולחים את ידינו לצלחת הפֵרות ומפלחים פלחי תפוח עץ קלופים, זהובים ומעוררי תאווה. ממהרים לסדר את הנותרים בצלחת, שלא יורגש חסרונם בספירת המלאי.
אימא כמובן הייתה מעלימה עין, שכן היא תמיד שמחה לראות אותנו אוכלים ולא היה אכפת לה אם האוכל קדם לברכות.
אימא היא מבית הלל, רחומה ומלאת חסד. ואבא?  - אם הוא היה מבחין באחד מאתנו מושיט ידו לעבר צלחת התפוחים, טרם זמן ברכתם, או רואה פה מלא בתפוח, הוא היה מזעיף מבטו וגוער, "אהה!" לא אומר מילה, לבל יפסיק את דברי הקודש של התפילות בדברי חולין, אך עם זאת דאג שהמסר יהיה ברור. אצל אבא לא היו הנחות או קיצורים, גם כשהבטן הייתה מקרקרת, היצר היה גובר והפיתוי של התפוח האסור והעסיסי מנגד, שהרי פֵרות גנובים ימתקו, והם נחשקים וטעימים יותר. את זה מבינים מהר מאוד מגיל רך וממשיכים להתאוות להם, לא משנה כמה דעת יש, וכמה עוד צוברים ממנה אחר-כך.
 ואחרי ברכת העץ בא "בורא פרי האדמה".
 
כשהסתיימו הברכות אבא פותח בזמירות בקולו הערב, נותן את ספרי הפזמונים בידינו, בוחן אותנו בעיניו שנשיר, ואוזנו כרויה לבל נזייף. "כי אשמרה השבת, אל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני... כי היום יום תענוגים, לחם ויין טוב, בשר ודגים." כשהיה מגיע לשורה הזאת היה פותח את ידיו לרוחב, מצביע לעבר השולחן העמוס כל טוב -   הדגים והבשר, קדרת הירקות, האורז הצהוב-אדמדם, הצופן בחובו הפתעות - שקדים וצימוקים, ופניו קורנות אור.
 
לא היה ולא יהיה כשולחן השבת הזה, כמו בביתם של אבא ואימא.
הבית מבהיק בניקיונו, הנרות דולקים על השיש, המנגינות של אבא שובות הלב, ריחם וטעמיהם של תבשיליה המעולים של אימא עומדים באוויר, וכל אלה מלאים ועטופים בחום באהבה ובקודש. איזו מסורת נפלאה של חג ושבת, נר, ברכה, ניגון, תפילה, יין ואוכל, חום, נשמה ואהבה. כל אלה יהיו שמורים בזיכרוני תמיד בגעגועים רבים.
מסורת יפה ונעימה שאתה משתוקק לחזור אליה, שנותנת לך הרגשה שאתה שייך לעם מיוחד, חזק ברוחו, למסורת שיש בה שמחת חיים, אהבה וקודש אמתי. הכול במינון הנכון המתאים לך, מתוך בחירה ורצון, באהבה ובחסד.
וככל שהימים נוקפים, אנחנו מבינים יותר את ערכה וחשיבותה של אותה מסורת, כתשתית איתנה המחברת את העם יחד, על דורותיו, והמעלה תמיד חיוך על שפתינו וחמימות בלבנו.

 

ימים לבנים
מתוך הספר "איש ספטמבר" / שולמית ספיר-נבו

...הימים - ימים נוראים,-  ועוד מעט נאכל ארוחה מפסקת. שוב הניחוחות של הארוחה. לכל חג או אירוע, הניחוחות המיוחדים לו בבית.
 
"אין הרבה מלח על השולחן ולא באוכל, כדי שלא יהיה קשה לצום," אימא אומרת. יש שם גם רימון, צלחת מלאה באותם חרוזים שנראים כמו אבני רובי, זוהרים בשקיפותם האדמדמה, מוכנים לכך שתיקח חופן מהם אל פיך, ואימא אומרת, "זה כדי להפחית את הצמא."

לפני שיושבים לארוחה המפסקת, אבא מושיב אותנו אחד ליד השני ומתחיל בטקס הכפרות. קודם הוא עושה לעצמו די בשקט, אחר כך הוא עושה לאימא וקולו מתחזק. היא יושבת על כיסא, באמצע הסלון, על ראשה מטפחת, ואבא מחזיק חופן מטבעות בידו הקמוצה כאגרוף, מסובב את ידו מעל לראשה ומתחיל, "זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה הכסף ילך למצוות ולמוסדות צדקה ואת תיכנסי לחיים טובים ולשלום."

"אמן!" אנו עונים ואבא חוזר על התפילה פעמיים נוספות, וכשהוא מסיים הוא מנשק את אימא ומאחל לה חתימה טובה. לוקח את המעות, שם אותן בשקית ומוציא מכיסו מעות אחרות.

והנה מגיע תורי. היד שלו מעליי, ואני מאמינה לכל מילה ובוטחת בכוחו להבטיח לי שנה טובה וחתימה טובה.

ובדיוק כמו שהייתי רואה איך הוא היה נוטל בסוף התפילה את ידו של אביו (סבי ז"ל) ונושק לכף ידו המצומקת בהכנעה, בכבוד. גם אני, מאז היותי ילדה קטנה, למדתי לקחת את ידו החמה והרחבה של אבי, לאחר התפילה הזו, ולנשק אותה בהכנעה ובכבוד, וכשגדלתי הייתי עושה זאת באהבה ובכבוד. הוא, אבא, היה נושק לראשי ועובר אחר כך לאחי. משתם טקס הכפרות, אבא היה צורר את המעות בשקית יחד, ואחרי יום הכיפורים היה מחלקם לצדקה ולעניים.

אנו יושבים לאכול את הארוחה המפסקת ומסיימים בכוס תה. הבית נכנס לאווירה שקטה, הנרות של אמא דולקים על השיש. אנו הולכים להתלבש. הכול לבן. החולצה של אבא, הנעליים, הכיפה, הבגדים של אימא, מטפחת הראש והתיק. גם אחי ואני בבגדים חדשים לבנים ובנעלי התעמלות.

לפני שאנו יוצאים מהבית אנו הולכים לבקש סליחה מאימא ואבא על כל מה שעשינו במשך השנה ואבא עונה ברצינות, "מחלתי לך."
 

גם אימא ואבא לא פוסחים על בקשת הסליחה, ואחרי שסלחנו אחד לשני, הרי אנו מוכנים ללכת לבית הכנסת ולבקש סליחה מאלוהים. אבא משאיר שני אורות דולקים בבית ומזכיר לנו כי אין לכבות או להדליק אורות.

הדלת נסגרת, ואנו הולכים לאורך רח' יהושע בן-נון, עד שהוא מתחלף להיות רחוב שלמה המלך. הכול נראה כמו עיר בשלג, האנשים והשקט עושים אותה לבנה. אין מכוניות אין צפירות, כולם ממהרים בלבן, ותחושה נקייה של טוהר וחגיגיות באוויר, תחושה של התחדשות ומחשבה. ושקט שיש לו נוכחות יותר מכל רעש חזק.

והנה בית הכנסת של אבא, החצר שוקקת אנשים, לוחצים ידיים מברכים בצום קל ובחתימה טובה. אבי לוקח את ידו של אחי ונפרד מאתנו, מנשק את מזוזת בית הכנסת ומתקדם למושבי הגברים. הוא מוציא מתיק הקטיפה שלו את הטלית ומתעטף בה. אני מצליחה לראות את עיניו עצומות, איך הוא מתנועע ומנשק את קצוות ציציות הטלית. ואני חושבת כמה אני אוהבת אותו, את אבא שלי, ומתפללת לאלוהים שישמור לי עליו.

אחי הקטן מרותק תוך דקה לכיסא העץ שליד אבא, הוא יודע שהיום עליו להתאפק ולהתנהג כמו גבר, שכן נכנס כבר בעול המצוות. אבא נותן בידו את ספר התפילות ומהשנה הזו אין עוד מקום להפסקה ולמשחק. אחי החמוד לוטש רגע עיניים החוצה להמולת הילדים הקטנים ורואים איך לבו חצוי, בין החופש והחברים שבחוץ, לבין ארשת החשיבות של היותו גדול מהם ומחויב במצוות בלי 'הנחות' של ילד קטן.

אימא מביטה בגאווה ובדאגה על הילד הקטן, האם הוא יעמוד בנטל, ודמעה בעינה. היא לוקחת אותי לעזרת הנשים, לעבר המקומות הקבועים שלנו בכל יום כיפורים. ועכשיו הריחות האלה המוכרים לי כל כך, הריחות והצבעים האופייניים רק ליום הכיפורים בבית הכנסת, בעזרת הנשים. בגדים שהלבן שלהם דוהה משנה לשנה, מדיפים ריחות נפטלין חזקים, שאף בושם לא מצליח לגבור עליהם, והנשים יושבות צפופות אחת ליד רעותה, מנשקות ומחבקות אחת את רעותה. לרבות מהן זוהי פגישת מחזור שנתית. וצריך להתעדכן מי התחתן עם מי, למי נולד בן או בת, מי מת ומי מצבו קשה, מי עבר דירה, מי החליף עבודה. וכמובן מי התארס ומי זקוק לשידוך, ואם יש הזקוקים לשידוכים, פה 'מרכז המידע' הלא ממוחשב, אבל היצירתי בהחלט עד כדי אבסורד. ולבסוף, איך אפשר בלי להתפאר בילדים ובנכדים בין תפילה לתפילה, שיאריכו חיים ויצליחו. ושוב אני שומעת בין צביטת לחי, או נשיקה, "כמה גדלת וכמה את יפה." (על בת לא אומרים שהיא חכמה, זה מיועד לבנים). ואימא מסתכלת עליי בגאווה.
נשים מכל עבר אומדות אותי בסיפוק ואז מגיעה הברכה בצרורות - "בִּפְרַחִק!" (בשמחתך) ויש לאיחולי ה'שמחה' הזו רק מובן אחד
חתונה. לא הצלחה בלימודים, בעבודה או במשהו אחר. רק "בִּפְרַחִק!" זה מה שהיה אפשר לאחל לכל אימא שבתה הגיעה לפרקה, לפי המושגים שלהם. איך הייתי מתקוממת אז בלבי וקצת בעיני, לפעמים גם במילה ובמשפט על ה'בִּפְרַחִק' הזה. מה? זה כל הייעוד שלי בחיים? שום דבר אחר לא מעניין.

והיום, הרבה שנים מאז, לאחר שעשיתי הרבה דברים שרציתי, אני נזכרת בחיוך ובסלחנות
ב'בִּפְרַחִק' הזה, בסך הכול הרי הייתה להן כוונה טובה, זה מה שהן ידעו, זה מה שהן הבינו, אז.

אולם לזכותו של אבא אומר כי היו לו ממני ציפיות נוספות וחשובות לא פחות. לכן שנים רבות הוא התעקש אתי על מיצוי הפוטנציאל שלי. בכל מסגרת.

אני יושבת עם אימא והיא מגוננת עליי, היא הרי מכירה אותי היטב ויודעת שעוד מעט סבלנותי תפקע. אימא עוטפת אותי בחיבוקה החם ובעיניה הנפלאות, שהן ראי של אהבה שאינה תלויה בדבר.

עכשיו מתחיל טקס המכירות הפומבי של נשיאת ספרי התורה, עיטורי הרימונים עליהם, פתיחתם והקריאה בהם, וכל המרבה במחיר הרי זה משובח. השמש מנהל את הטקס, ומזכיר מפעם לפעם כי כל ההכנסות הן קודש לבית הכנסת ואז נשמע קולו: "פעם ראשונה מאתיים שקל, פעם שנייה מאתיים שקל, פעם שלישית!" והוא מכה בפטישו ומודיע, "זכה!" וכך הלאה.

הרגע הנכסף מגיע, כולם נעמדים, מרכינים ראש, ים של טליתות וכיפות בבית הכנסת הקטן ומאחוריהם, בעורף, השמלות הלבנות, המטפחות ושקט, אף אחד לא מדבר. החזן עומד לפני הקהל ונושא את קולו החזק והעשיר "כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי וחרמי..." והוא עומד כמו מלאך עטוף כולו בלבן וזועק שלוש פעמים את התפילה האדירה הזו ומסיימה בתקיעת שופר.


אני מרימה את ראשי למעלה, בטוחה שאלוהים מתרגש מהמחווה הזו. חושבת איך זה שהוא, היושב במרומים, רואה כעת את כל עם ישראל מצטופף בבתי הכנסת ואין איש ברחובות, כולם באותה השעה נעטפים בטליתות ובכל בית כנסת יש מלאך, כמו שלנו, שנושא את התפילה בעבור כל הקהילה הניצבת מאחוריו ובעבור כל עם ישראל, ואז כולם תוקעים בשופר וכל זה לכבודו. איזו הפקה אדירה, אני חושבת בלבי, אם הייתי במקומו הייתי מאוד מתרגשת. אז שיעשה איזה סימן לעם הסגולה שלו, איזה סימן קטן (לא מים בחורבה, לא מרכבה של אש שעולה לשמים), סימן קטנטן שהוא שומע, שהוא רואה, שהוא מקבל, שהוא סולח, שהוא ישנו.
איזו יונה קטנה סגולה מתוך ענן, איזה ציור של לב בצבעי קשת. הוא אפילו לא צריך לדבר, או להופיע בחלום, רק סימן קטן שנדע שהוא ישנו.
תכף אחר כך הייתי יוצאת החוצה, מסתכלת למעלה על העננים, מחפשת אות אחד קטן ולא מוצאת, ומתנחמת, אולי פספסתי ולא שמתי לב, אולי הוא היה עסוק השנה, ואולי הוא ייתן אות בשנה הבאה.

ושוב התפילות הארוכות, שמדי פרק משתלב בהן ניגון זה או אחר, ואני הופכת בדפי המחזור, סופרת כמה עמודים נשארו עד לתפילת השיר הבא. איך אהבתי את כל השירים, אילו מנגינות מלאות נשמה ואילו מילים, והנה מגיע "רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו. אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות דובר צדקות ..."

ואין כמו המנגינות האלה, שכל מילה נעשית בהטעמה ואתה לא רק שומע אותה, אלא גם יש לך הזמן להבין את משמעותה. אין כאן מלמולים רצופים ומנגינות מונוטוניות, הכול מתנגן ולכל תפילה הניגון המיוחד שלה. "עננו אלוהי אברהם עננו. עננו העונה בעת רצון עננו. עננו ופחד יצחק עננו. עננו העונה בעת צרה, עננו."

עוד ארבעה עמודים מגיעים לתפילה שאני הכי אוהבת, "אנא בקוראנו לקול שווענו אדוני שמעה. אנא ברחמיך עוון בצענו ה' סלחה. דברים לקחתי שמע ה', חטא בו יוחמתי סלח ה', אנא ברחמיך..."
 

איך ים האנשים הזה נע כמו גלים וכל הקולות הדקים והעבים, הצרודים והעשירים מתערבבים זה בזה ואיך אתה חלק מהעם הנפלא הזה. התרגשות עוברת בי, מצמררת אותי, לחיי בוערות וגאווה ממלאת אותי, "אנא ברחמיך סלח ה'."

ואותה ההתרגשות עוברת בתוכי גם בנסיבות אחרות, כשדגל ישראל מונף, ו"כל עוד בלבב נפש יהודי הומייה...התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים."
איך שניהם משלימים זה את זה, משורגים זה בזה בחופש, בכבוד ובאמונה, ואיך שניהם ממלאים את לבי גאווה וכבוד, על היותי חלק מהעם ומהמדינה המופלאים האלה, ואין כמו אלה בעולם.

ואני חושבת על החיילים ועל אומץ לבם, המגנים על כל אלה, על חירוף הנפש שנדרש מהם בכל מערכות ישראל, כדי שנוכל להתקיים בביטחון במדינתנו. ועל כל אלה שנתנו את נפשם, כדי שיהיה אפשר לקיים את התקווה בת שנות האלפיים, וכדי שתמיד יהיה אפשר להתפלל בכל בתי הכנסת ביום הזה. ואין, אין כזה צבא, ואין כזאת גבורה בעולם. "ואלוהים תשמור על כל החיילים שלנו, על כל אחד מהם, כאילו היה בנך יחידך אשר אהבת."

ישנן גם התפילות השקטות, שצריך לקום ולעמוד בהן שמתחילות ב- "ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת." וכל אחד צריך להתפלל אותן לעצמו ולכוון עצמו לכך, לקוד קידה כשצריך להפנות את הראש לכיוון ירושלים, לעצום עיניים, להדגיש מילה זו או אחרת. אלה הם תמיד הקטעים שמשעממים אותי ואני אף פעם לא מצליחה להתרכז בעמודים האלה, שהם ארוכים כל כך וגם לא מצליחה לסיימם. אני עומדת על קצות האצבעות, מנסה לראות מה אחי עושה וגם הוא המסכן נראה לי משועמם כל כך. אלא שאבא לא מאפשר לו להסיח את דעתו וכל פעם הוא בודק, אם הדף לא הועבר מהר מדי לדף הבא, ואם אכן שפתיו ועיניו של אחי עסוקות בתפילה.

בעזרת הנשים השיחות בעיצומן, צריך להחליף כל כך הרבה מידע. על הבת של זאת, ועל האח של ההיא, ועל זה שהצליח וגם על זה שלא כל כך הצליח.
"שקט יה נִסְוָאן (נשים)" גוער השמש, וחלק מהנשים נראות כמו תלמידות נזופות, וחלק אחר מהן ממשיך בשיחות החולין, ויש כאלה שתוקעות את ראשיהן בספר, מתחסדות כאילו לא מדובר בהן.

ואז קם אליהו זבידה, מתקרב למרכז, נעמד ליד הרב, אוחז בטלית שהייתה מונחת עליו, פותח אותה לרוחבה ונעטף בה במלוא הוד והדר, כאילו הייתה גלימת מלכות. שקט משתרר מסביב. כולם מרוכזים בו. הוא מטה את גופו לכיוון מזרח, פותח את ידיו למעלה לשמיים וזועק "עשה למען שמך ... עשה למען יונקי שדיים, עשה למען גמולי חלב, עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו." הוא מושך את ה"עשה" כמעט דקה שלמה, לפני שהוא משלים כל משפט, וקולו שבור, מתחנן ומפלח את הלב. הוא מסיים ב"עשה למענך אם לא למעננו, עשה למענך והושיענו." ויש בין הקהל רבים שמוחים דמעה בשקט, בכל פעם שה"עשה" שלו מהדהד ופורץ את קירות האבן וממריא לשמים. ואם התפילה הזו לא פותחת את שערי השמים, אז שום דבר לא פותח אותם.

וכך גם ביום המחרת. התפילות, הצום, המחשבות והמנגינות. הישיבה המאומצת על כיסאות העץ הפשוטים. ואני מסתכלת מסביב על הקירות, על המסגרות התלויות, על הנברשות, על נרות התמיד. לכל אחד מהם מחוברת לוחית קטנה, ובה כתוב כי הוא נתרם על ידי זה וזה לזכר אמו, או אביו. למעלה מאוורר גדול, עם כנפיים ארוכות, מסתובב ומפזר את אוויר הקודש.

הגיע זמן הוצאת ספרי התורה, עטופים בפרוכות תחרה צבעוניות ועדויים ברימוני זהב. זה הרגע שאימא מתרגשת בו מאוד ומחכה לו, וכמוה רוב הנשים. כולן מאמינות בסגולת הברכות סביב הספר ומחכות לברך. "תתכונני," היא מאיצה בי חצי שעה מראש, "עוד מעט מוציאים את הספר, תברכי בתי."

והנה מוציאים את ספר התורה, "לעולם ה' דברך ניצב הוא בשמים". י"ב פעמים אומר זאת החזן, שליח הציבור והקהל עונה אחריו. הגברים נושאים את הספרים לקול תרועות הקהל, מסירים את הפרוכות ופותחים אותם. הם נעים במעגל, כדי שכל אחד יוכל לראות את העמודים הכמוסים של התורה נפתחים ביום הזה. הגברים אוחזים בציציות הטלית, נוגעים בהן בספר, מקרבים אותן אל שפתותיהם ומנשקים אותן, אחר-כך הם מכסים בהם את עיניהם. הנשים שולחות ידיים מרחוק, לעבר ספר התורה, מחזירות אותן ומנשקות את קצות אצבעותיהן, הן מתפללות בדבקות, כפי שלא עשו מרגע שהתחילו התפילות. לעמוד לפני ספר התורה הפתוח, זה רגע השיא שאותו אף אחת לא תחמיץ ולא תשחית על מילים ריקות.
"תתפללי, תבקשי," מאיצה בי אימא, וגם אני כמו כולן, מושיטה את ידיי לכיוון האותיות השחורות המרצדות ממול, מתוך מגילת ספר הספרים, עוצמת את עיניי מתפללת ומבקשת, עם כל האנשים בלבן.

ושוב תפילות של אחר הצהרים ואז, "חון תחון על בניך לך שבים, ובפחד לפניך ניצבים, יראים עת יקראו לדין, כי על כן באו נכאבים."

ובסוף הערב, "המצא לנו מחילה בשעת הנעילה." תקיעת השופר ואז יוצאים החוצה, ומחפשים בחושך שלושה כוכבים זוהרים.


 

 

ימי האושר בבגדאד
מתוך הספר "איש ספטמבר" / שולמית ספיר-נבו
 
...אחר-כך היא עצמה את עיניה, מעדיפה לחלום, לחזור לריחות ולצבעים של בגדאד, במעט ימי האושר שידעה, והיא המשיכה לתאר.
היא ראתה לנגד עיניה את רחוב אל ראשיד, הרחוב הראשי של בגדאד, על שם הכליף הרון אל ראשיד. רחוב שהקביל לנהר החידקל והשתרע ממערבה של בגדאד ועד מזרחה. רחוב סואן עם הרבה בתי מסחר להלבשה לגברים, חליפות ועניבות, גלנטריות בשמים, חנויות אופניים, בתי קפה הומים ואנשים הולכים ובאים.
האינטליגנטים שביניהם, בעלי המקצועות ותלמידי הקולג' לבשו חליפות ועניבות. האנשים העממיים נהגו ללבוש חולצה לבנה ועליה "זְבּוּן"- בגד שהיה דומה לחלוק, עשוי מבדים שונים וחלק בצבעים של אפור או חום. הזבון נסגר בחגורת עור ועליו ז'קט בסגנון אירופי. על הראש לבשו כיפה ועליה כאפייה שנכרכה בצורות שונות.
היא למדה במשך הזמן לזהות את ההבדלים במעמדות האנשים, על פי מה שחבשו על ראשם. האנשים העממיים ומעמד הביניים חבשו על הכיפה "עַמָמָה", שדמתה לזר מלופף על הראש. ואילו אלה המלומדים הלכו עם "סִידָארָה"- כובע דמוי סירה, המזכיר את הכובע של החיילים האמריקנים.
רוב בתי הקפה היו פשוטים, עם ספסלי עץ ומשענת. ריחות עשן של טבק ונרגילות עלו משם, אנשים התגודדו בחבורות, שוחחו בקול רם, מסביב להרבה שולחנות שש בש וכוסות זכוכית עם תה שחור, אשר בושל בישול ממושך על אש קטנה והומתק בקוביות סוכר.
היא זוכרת את כוסות הזכוכית הקטנות, דמויות כדים קטנים עם מותן צרה, את פיתולי הזהב המעטרים את שפתן, ואת ריחם החזק של עלי התה.
את דברי המתיקה בצידם, בקלאוות ומיני מאפה עשויים תמרים עם שומשום, לבלבי, חומוס ופול, וכמובן שלל פיצוחים.
מיטב השירה והזמרה העיראקית היה עולה מתוך הגרמופונים של בתי הקפה, במיוחד קולה הערב והאהוב של הזמרת העיראקית מספר אחת- סלימה מורד.
בבתי הקאזינו והקפה הסתובבו בעיקר גברים מקומיים. כמעט לא נראו שם תיירים. כמו כן היו שם מעט מאוד נשים ערביות, שכן מקומה הקבוע של האישה הערבייה -  בבית, ואם נראו כאלה ברחוב, הרי שזה  לזמן קצר לצורך קניות, או שהיו אלה תלמידות, בדרכן לבית הספר.
מכוניות אמריקניות פרטיות, מוניות ואוטובוסים נסעו בכביש. היא זוכרת שפעם ברנרד והיא עלו על אוטובוס בדרכם לשוק, וגילו להפתעתם כי יש בו שתי מחלקות. במחלקה הראשונה של האוטובוס ישבו המיוחסים, ששילמו יותר כסף והתרווחו בכיסאותיהם, ואילו במחלקה השניה שהייתה דחוסה באנשי העם הפשוטים, לא היה אפילו מקום לעמוד.
אם עלתה אישה לאוטובוס ולא משנה מה היה גילה, מיד היו מפנים לה מקום ישיבה. אף לא אישה אחת עמדה בשעת נסיעה.
לאחר כעשרים דקות של נסיעה משך ברנרד בידה שתרד אתו מהאוטובוס, ואמר לה - "ניקול, תראי, הנה שוק אַה צַאפַאפִיר (נחושת)." הם הסתובבו כשעתיים בשוק המפותל המקורה, שהיה ארוך כמו רחוב, מלא בסמטאות וסגור רק בקצותיו. אדמתו הייתה בוצית מעט ולא מעובדת.
הדבר הראשון שהיא זוכרת היה רעש מחריש אוזניים - הלמות מאות הפטישים הרוקעים בנחושת ומשנים את חזותה. זו הייתה המנגינה הקבועה של השוק, רעש פטישים שלא נגמר, כשבביקור השני והשלישי למדה ליהנות מצלצוליו ומהקצב שלו. דומה היה כי תזמורת של כלי הקשה ניגנה שם, והרוקעים בנחושת למדו ברבות הזמן להתאים את נקישותיהם זה לזה ולהגיע להרמוניה מוסיקלית.
 
 
 
הם הסתובבו בין שפע עבודות הנחושת שנצצו מכל עבר; פינג'אנים קטנים עם ידיות מפותלות, כוסות קפה קטנות, צלחות עם סלסולים, מגשים עם ריקועים הנראים כקעקועים. חיות נחושת, ציפור בכלוב וחתול המוציא לשונו, כדים, קומקומים וכלים אין ספור. שוק אַה צַאפַאפִיר נודע בעבודות היד המעוצבות שלו והאמנות הזאת הרשימה ביופייה.
התיירים אהבו להגיע לשם, לבחון ולקנות את כלי הנחושת שפיתוחים מרשימים היו חרוטים עליהם. כל זה נעשה על ידי המוסלמים המקומיים, שהעבירו את מלאכת האמנות הזו מדור לדור, והיו לשם דבר.
בלב השוק ההומה היו שוחות קטנות, שם היה אפשר לשתות קפה שחור מבושל, ולאכול מיני מאפה מתוקים מלאים בפיסטוק חלבי, בקוקוס, בתמרים ובשקדים מסוכרים.
 

 
ברנרד עצר ליד אחת השוחות, לקח את ידה של ניקול והוביל אותה פנימה, לתוך משהו שנראה לה כמו מערה, שאור מעומעם וערפִלי עלה ממנה, ועשן נרגילות נפלט מתוכה כמו הייתה ארובה.
"שְׁלוֹנַאקְ, אבו סאלים?" שאל ברנרד בחיוך רחב את הגבר שהתקרב לעברו. "חַמְדוּלְלַאה," השיב לו הגבר הלבוש זבון לבן ארוך וכאפייה על ראשו. הוא התקרב לעבר ברנרד כשהוא ממשיך לשחק בבִּסִיבְּחָה (שרשרת חרוזים) שבידיו - מחרוזת חרוזי ענבר שקופים, חלקם שחורים וחלקם חומים שזהרו באור רך בידיו. אצבעותיו מעבירות במחרוזת חרוז אחר חרוז, תוך כדי שהוא ממשש אותם, כאחד המנסה לעמוד על טיבם.
אבו סאלים החליף מספר משפטים עם ברנרד וחייך לעברה במבט קצר, וזה ענה לו בערבית רהוטה. הם ישבו על ספסלי עץ קטנים, סביב שולחן מתכת, ומיד התקרב לעברם נער צעיר עם מגש של כוסות קפה קטנות ועוגיות תמרים. היו שם עוד ארבעה, חמישה גברים אשר שתו, עישנו נרגילות ושיחקו שש בש או מיששו מסבחות בידיהם. שני גברים נוספים עמדו בצד, גלגלו נייר עטוף במשהו שנראה כמו עשב והתחילו לעשן. ברנרד התקרב לעברם, הם בירכו אותו לשלום בחביבות רבה, דיברו אתו בערבית ונתנו בידו מאותו דבר דמוי סיגריה שעישנו. הוא לקח שאיפה קצרה אל ריאותיו, הביט בהם ועשה בראשו סימן של שביעות רצון.
"מוּמְטַאז, (מצוין)," הוא אמר, לקח שאיפה נוספת והשאיר את הסיגריה בידו.
 
לאחר מכן הם היו אמורים לנסוע לסיור קצר יחדיו בחוות העראק של סלמן חילו, שפגשו שבועיים קודם לכן בביתו של ברנרד.                                                   
העראק של משפחת סלמן חילו היה ידוע בכל בגדד כַּמשובח, והוא היה צלול כמים זכים. סלמן סיפר להם כי העראק האמתי היה עראק מסטיק, וכי הוא יוּצר מערבוב של חתיכות מסטיק קשות, עם פרחים בעלי ריח חזק במיוחד ועם מים ואלכוהול. התערובת הזו עברה תהליך התאיידות של שעות ארוכות, בתוך סיר גדול שצינור זכוכית ארוך היה מחובר אליו, ומשם טפטפו הטיפות המזוקקות לתוך מְכל.
כדי לייצר עראק היה צריך רישיון מיוחד, כך הסביר להם סלמן, ועוד סיפר כי משפחתו עוסקת בכך דורות, וקנתה לה שם בעראק המופלא שהיא מייצרת.
 
בקיץ, כאשר החמסינים להטו והטמפרטורה הגיעה ל -38 מעלות צלזיוס, האוויר היה יבש ושרבי. האנשים נהגו לקרר את השווקים ובתי הקפה על ידי ונטילטורים גדולים, והרבו לשתות גזוז צונן ולימונדה עם קוביות קרח. רוכלים עם עגלות רחוב עמדו על שפת המדרכה והציעו את המשקה הצונן לעוברים ושבים, אשר אותות החום הכבד ניכרו על פניהם. 
בחורף היה קר מאוד וגשמים רבים ירדו. מערבה ממרכז בגדאד היו מריחים את ריח הוורדים המשכר, שמתערבב בריחות פֵרות ההדר ויוצר ארומה נפלאה של ריחות שאתה רוצה לשאוף עוד ועוד אל ריאותיך, ריח שהיא לא תשכח לעולמים. ואיך שהיא התחילה לחשוב על החורף בבגדאד, היא ראתה לנגד עיניה, את אותו הערב, כאילו היה זה אתמול.
...אורות החג האדומים והכסופים בקברט של עבדאללה בבגדאד נצנצו מרחוק, על שפת נהר החידקל בין שפע עצי דקלים. רוח קרה נשבה בחוץ וגשם הצליף ללא רחמים בענפי העצים. כל הצוות הזר בא לחגוג את סילבסטר במועדון הקברט המפורסם.
מפות תחרה השתלשלו מהשולחנות הערוכים כל טוב, וסביבם כיסאות גבוהים מרופדים בגובלנים מוזהבים. מלצרים הלבושים חליפות שחורות ועניבות פפיון צחור הסתובבו בין האורחים והציעו משקאות חריפים.
מהר מאוד למדו הצרפתים כי גם התושבים העיראקים אהבו וידעו לשתות, והיו אף חנויות ממכר למשקאות חריפים, מאחר שהחוק האזרחי בעיראק לא אסר על שתיית אלכוהול, זאת בניגוד לארצות האסלאם האחרות, בהן חוקי הדת אסרו בתכלית האיסור על שתיית אלכוהול.
המועדונים, שהיו מקומות הבילוי של האנשים, היו שונים בהחלט.
המקומיים הלכו לבלות ב"אוֹטֵל"/"מַלְהַא", שהמפורסמות שבין המַלַאהִי היו "מַלְהַא אִיל רְפִידַן"
ו"מַלְהַא אִיל פַרַאבִּי". אלה היו ממוקמות ברחובה הראשי של בגדאד, ובהן היו מיטב המאכלים, השירה, הריקוד וההווי העיראקי.  
לקברט של עבדאללה הגיעו רק אורחים זרים, והוא התאים את עצמו להווי המקובל במועדונים במערב. רובו של הצוות שהועסק בו היה אנגלי או צרפתי.
התזמורת ניגנה מנגינות ידועות ואהובות משל אדית פיאף ואיב מונטאן. זמר רזה וגבוה בעל קול עמוק התלווה אליהם מדי פעם בשירה. ברחבה הגדולה רקדו כמה מאנשי הצוות הזר עם נשותיהם.
 
• תודה מיוחדת להוריי על הריחות והמראות של עיר הולדתם.
 
כל מה שהייתי צריכה זה לעצום עיניים ולהפליג לשם.

לייבסיטי - בניית אתרים