שולמית ספיר-נבו

שיר סיפור ועוד

 



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


דף הבית >> השקט שאחרי הסערה
עיתון שריון/ גיליון 27 דצמבר 2007

                                                     "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד
                                                      וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, תֵּלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
                                                      וּמַחְשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
                                                      אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם".
                                                                                            לאה גולדברג
השקט שאחרי הסערה/ שולמית ספיר-נבו
 
הליצ'י אדום ומפתה. חושף את פירותיו בלי בושה, ומעורר תאווה בלתי נשלטת. ואיך לא אושיט יד אל הפרי ואדע סוד טעמו?  שולפת אותו לבן, מתוק וריחני מתוך קליפה רכה וסמוקה. לא לפני שאצלם אותו בקלוזאפ הכי קרוב שאפשר, עוד תמונה ועוד תמונה.
אני מאוהבת.
דרך ארוכה עשה הליצ'י עד הלום. מדרום סין - הגיע לכאן, מלוכסן עיניים, בטוח ביופיו, הכה שורשים, וכעת הוא שר כצבר "כאן ביתי אל מול גולן".
בגן העדן של קיבוץ דפנה התאנה חנטה פגיה, הרימון נושא כתריו בהדר, פלגי נחל דן קופצים בעליזות בין האבנים והשיחים, והדגה מתענגת במים הצלולים בשלוות נצח קצרה.
אוגוסט 2007.
***
אלפי קטיושות, החיזבאללה, הבהלה, המקלטים שהפכו דרך קבע תחליף לבית. השגרה שנשברה, החרדה, חוסר האונים, התסכול, הקלות הבלתי נסבלת של אי הוודאות,ועוד דור של ילדים שמתעורר לסירנות של אזעקות במקום לשירת ציפורים.
יישובי הצפון הדואב יולי- אוגוסט 2006.
 
שנה אחרי מטחי הקטיושות הצפון שוקק חיים, ואין כל  זכר למלחמה. הבתים והאתרים שהופגזו שופצו, אפילו צוק מנרה חזר לפעילות.  היערות ירוקים כתמיד. האוויר צח, והנוף הנפרש לעמק החולה, לחרמון ולגולן, מזמין אותך ביד רחבה ליהנות משפע היופי והשלווה.
 
סימה, חברתי, ואני מתארחות בביתם של צהל/צהליקה ויעקב בקיבוץ דפנה. חיפשנו כמה ימים של שלווה, ועלינו לצפון.
ב- 3 במאי 1939 עלה קיבוץ דפנה על הקרקע, וכך הוקם היישוב הראשון של חומה ומגדל בצפון עמק החולה. בשל מיקומו של הקיבוץ ליד הגבול, ידעה דפנה תקופות קשות וגורליות. הילדים שהו שעות רבות במקלטים במלחמות ובין המלחמות מאימת ההפגזות, והיו גם זמנים שילדים פונו למרכז הארץ.

יעקב, השריונר לשעבר, מספר לנו כי בתם איילת, כיום היא חיילת, שהתה באותו הגן ובאותו המקלט בקיבוץ, בהם הוא שהה בהיותו ילד בגיל הגן.

צהליקה חולטת לנו קנקן תה מצמחי הגן. הרוח נושבת בחוץ, ו'בפנים'-
השעות של שיחות הנפש והספרים, השעות הגדולות של הלילה.

אני מקשיבה לשקט, ליופי המפוזר בכל שביל. כל יום נראה פה כמו שבת.
ולא מבינה איך בן רגע יכול גן העדן להחליף אורו הזוהר ולהפוך לגיהינום בוער. תוהה מה עשו הדגים, איפה קיננו הציפורים, מה עשתה ממלכת הטבע כשממלכת האדם זרעה הרס במלחמה, כשמטחי הטילים רעמו מכל עבר.
 
אנחנו מסתובבות בקריית שמונה. צהליקה מכירה הרבה אנשים מהאזור. כמו דבורה עמוסה בדבש היא מעופפת בין האנשים ומחלקת להם מדובשה. צהליקה היא ספרנית בקריית שמונה.
 
יש משהו כל כך מבורך במגע האנושי כאן, בחיוך, בכנות ובתחושה של ביחד.
משהו ששכחנו מזמן בכרך הסואן של גוש דן, שבו כל אחד ממהר לעיסוקיו, הזמן בו הוא המצרך הכי יקר, החיוך הוא אות של נימוס ולא תמונת הלב.
מה יש פה שאין שם אצלנו? 
יש פה זמן אחר. זמן להרגיש, זמן להיות יחד, זמן לשוחח, זמן הלב.
משהו שאנחנו איבדנו בדרך, בכל הריצה המטורפת, הממוחשבת, בכל הרעש שהשתלט על חיינו. אפילו החרדה והפחד במלחמת המפרץ נעלו אותנו בחדרים האטומים - כל אחד בביתו, ולא איחדו אותנו.
 
"בואי," צהליקה קוראת לי, ואנחנו טועמות ריבת תאנים בשוק הקטן של שישי בקרית שמונה. "זאת ישע מקיבוץ כפר סאלד," היא מציגה בפני את האישה הלבבית שעומדת מאחורי הדוכן, עם חיוך ורוד של פני אפרסק, ומאיצה בנו לטעום את הריבות מעשה ידיה. הלחם טרי, הירקות מהגינה, שמן הזית והלימון, הקפה השחור עם החוואג' - יש זמן להתענג על אלה. אפילו הדגים טריים ולא קפואים...
 
למחרת, נוסעים לכפר סאלד, מבקרים בבית המלאכה של נירה אדם. אנחנו מוצאות בבית המלאכה קערות מנייר עיתון מצופות גזרים צבעוניים. חרוזים, סרטים, צבעי מים וגואש, ושיירי בדים אסופים לכריות, לבובות, ועוד לכל מיני חפצים, תערוכה מרשימה ומשמחת ביותר. זהו בית הפנאי המקצועי של הפנסיונרים. חגיגה של גן ילדים קופצת עלי, מלווה בחשק ללוש את הקמח והמים לדבק, לגזור ולחבר את הצבעים, לגעת ולהרגיש את החומרים.
משם - פנינו מועדות לכפר גלעדי. ב'שביל הלולים' יש גלריה מדהימה של נשים יוצרות. כלי קרמיקה, עיצובי כסף , ציורים, פה הנשים והיצירות מאירות פנים.  
בערב אנחנו מטיילות במטולה היפה והפסטורלית, עד שאנו מגיעים ל"בית שלום" - מבנה אבן מראשית המאה הקודמת. מעשה בגבר ואישה יפה לבית משפחת פיין, שהתחתנו וגרו במושבה מטולה, ולא היה חשמל בביתם, וכך נולדו להם 11 ילדים.
עכשיו בית שלום הוא אחוזה יפהפייה, טובלת בירוק ומשקיפה על העמק.
דני מבית ההארחה מספר לנו בערב איך מטולה היפה הפכה במלחמה למחנה מעבר לכוחות צה"ל שהיו בדרכם לדרום לבנון. ואיך מטע התפוחים של חיימק'ה שחובק 55 דונם של תפוחים זהובים ואדומי לחיים (המבשילים ומוכנים לקטיף מאמצע אוגוסט), נותר בשנה שעברה נטוש וזנוח, ובמקום הידיים שטיפלו בעצים באהבה, טנקים פרצו שם צירים חדשים ופגעו במטע העצים, כשהם ממהרים להצטרף ולסייע לאלה שנלחמו בלבנון. עוד הוא מספר על חיימק'ה, בעל המקום, שהוא אוסף את הביצים מהתרנגולות בלול מדי בוקר, ובעודן חמות הוא מכין מהן חביתות לאורחי הבית.
מגזוזטרת המסעדה אנו צופים בערבה הבוכייה, איך היא כורעת בענפים רכים עד למרבדי הדשא הירוק. ביציאה מהחצר אנו קוטפים עלה ארוך של סטיביה, ומתוודעים לטעמו המתוק, תחליף לסוכר, וכעת לנו לסוכרייה.
כמה יפה הדרך, פותחת את הלב. ואני רוצה להתמלא בירוק הזה, בשלווה הזו, בחיבוק של צהליקה, בשכשוך רגליים ולב, בפלגי המים, בריחות המהבילים של הלואיזה, המרווה והנענע, בתמונות מגן העדן.
 
חוזרים לת"א עם נהג דרוזי מרמת הגולן שצהליקה נוהגת לנסוע איתו מדפנה לקריית שמונה. הוא לוקח אותנו לקצה הפרדס של קיבוץ דפנה ואומר לנו להסתכל בקו ישר למעלה על ההר, מצביע על שורת הבתים ומציין: "זה הכפר שלי."
"במלחמה לפני שנה, איך היה?" אני שואלת אותו בדרך.
"האישה והילדים פחדו ולא רצו שאצא לעבודה, אבל יש פה בקריית שמונה אנשים שאני כבר לוקח אותם כל כך הרבה שנים לטיפולים, והם תלויים בי," הוא אומר בחיוך רחב שאינו מסוגל לאכזב, ואור של טוב לב עולה על פניו. "לפעמים הייתי עוצר באמצע הכביש בדרך, רואה את הקטיושה ולא מוצא מקום להתחבא, מתפלל לאלוהים וממשיך," הוא מוסיף מהורהר. עוד הוא מספר לנו כי מבין ארבעת הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן הכפר שלו הכי יפה. ובעצם הוא איש של אדמה, פלח אמיתי בנשמה, והמסעדה הכי טובה היא אצל אשתו בבית, הוא אומר בגאווה, ומתעקש שבפעם הבאה כשנהיה בצפון, הוא ייקח אותנו לכפר שלו לארוחה ולחפלה.
 
בואכה תל-אביב; מקדמים אותנו צפירות מכוניות, כבישים פקוקים, לחות של אוגוסט. טלפונים סלולאריים שלא מפסיקים לצלצל, והראש עובד בקדחתנות וממהר לשבץ את כל המידע לתוכניות עבודה.

הריצה המטורפת מתחילה. נראה שסיימנו לנוח על זרי הדפנה.


 

 


לייבסיטי - בניית אתרים