שולמית ספיר-נבו

שיר סיפור ועוד

 



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


הייתי בלטרון
מאת שולמית ספיר-נבו                                                                            
 
כביש תל-אביב ירושלים שוקק חיים. מכוניות חולפות ביעף בשני הכיוונים, אך בלטרון, הנישאת מנגד מעל עמק איילון, הזמן עומד מלכת.
 
אני מתקרבת לאט לאבן, למתכת, בוהה בקיר הארוך שאלפי שמות צרובים עליו, אין ספור אותיות - טורים של חיילים עומדים. שקט ארוך מקצה עד קצה, שקט של התייחדות. גם המתכת הופכת להיות כאן אנושית מושכת מתוך גופה, מוציאה מעצמה משהו עצוב. יש אנשים שבאים קרוב כל כך עד שהם יכולים לנשום את השמות של היקרים להם, מעבירים אצבעות על האותיות, מלטפים אות אות.
מהצד מתחיל להציץ היער, פריחה של רקפות משתרגת באנדרטאות ובגלגלי שיניים של כלי מלחמה. היא לא מקבלת רשות, היא מפרה את הסדר, את הצבעים הקשים. שולחת רוך וורד מלטף, מנסה להתקרב לכותל השמות, לגעת בכל שם. זהו פארק העוצבות - ים של רקפות מרכינות ראש.
 
ממשיכים מכותל השמות אל האולם בו האותיות מקבלות חיים - עיניים שפתיים, פנים. התמונות נעות, מתחלפות, לא עוצרות ונדמה כי הנה הם נכנסים בדלת. אפשר לראות כל אחד מהם. וכמו שהם נכנסים בן-רגע הם נעלמים כמשב רוח, ואתה מנסה להיאחז מנסה להבין. עומדים, מסתכלים, מחפשים פנים מוכרות, ויש כאלה הממתינים עד שתמונתו של האחד היקר להם מכל תגיע.
 
הצעדים מובילים אל מגדל דמעות השריון וכאשר מגיעים לפתחו - נעצרים. התחושה הראשונה הינה "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". כמו הסנה אשר אש אוחזת בו ואינה מכלה אותו, כך הדמעות עולות ויורדות במגדל ואינן מכלות אותו. אבל כאן, מותר וצריך להתקרב וללכת על רצפת הזכוכית שמעל למעיין, להגיע אל הקירות של המגדל ולראות את לבו השבור ואת הדמעות שאינן יודעות מנוחה יורדות על פניו ועל בבואת פניך הנשקפת מהם. איזו יצירה מרגשת של האמן דני קרוון. לקחת שני הפכים, שני קצוות מנוגדים בתכלית הניגוד - פלדה ודמעות - לחבר ולערבב ביניהם. כאן מזיל דמעה גם מי שלֵב פלדה לו. וכאן מתאחדים כולם, גם אלה שנחסך מהם השכול.

מתקרבים למעמד היזכור היומי, שם מתייחדים עם כל אותם חיילים שנפלו באותו יום בכל השנים. אתה עוצר בו ורואה את הפנים וקורא על החייל, ולכל חייל יש שם, יש תמונה ויש סיפור חיים שנקטע בדיוק היום ואולי אפילו בשעה הזאת לפני מספר שנים. ואחרי שעושים את הדרך מכותל השמות, כותל של אבן ומתכת, אל התמונות המובילות אל מגדל הדמעות, באה התפילה המחפשת נחמה ומנוחה בבית הכנסת העשוי עץ ונמצא סמוך ליציאה מהמגדל.
 
באולם המרכבה, המיצג על השריון קורע את השקט. על המסך מפקדים וחיילים רכובים על הטנקים מסתערים ודוהרים לכל עבר, כובשים את המדבר וההר וחוצים את התעלה. איזו עוצמה אדירה יש לטנקים הענקיים האלה, ועוד יותר לרוח החיילים השריונאים, המכוונים אותם ושולטים בהם. תחושה חגיגית של גאווה, שמחה וביטחון ממלאת אותך, שהרי אלה האנשים הנפלאים והאמיצים השומרים עלינו ושבזכותם יש לנו מולדת.
 
יוצאים החוצה אל הרחבה שבה טנקים של כל המלחמות עומדים דום כמו במסדר כבוד, מול כותל השמות. על הגבעה, מגדל הטנק נישא ומשקיף מלמעלה על כל אלה ועל העמק הקסום שמתחתיו. יונים אפורות מתעופפות סביבו, וחלקן מתיישבות ענודות כמו דרגות על כתפיו של הטנק. כלי המלחמה החזקים והרועשים ביותר - הטנקים, חונים עכשיו דוממים בשקט ירוק כל כך, בתוך עמק מחלוקת אשר ידע מלחמות עקובות מדם ובמזרחו צומחות הגפנים המקוות כי ענבי הזעם יהפכו לענבי השלום. ואחרי שראיתי ונגעתי בכל אלה באו השירים.
לייבסיטי - בניית אתרים