שולמית ספיר-נבו

שיר סיפור ועוד

 



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


"איש ספטמבר"
רומן
הוצאת ויזארט בע"מ.
יצא לאור בשנת תשס"ד-2003.
עטיפה: ג'ורג' יונס.
"איש ספטמבר" הוא רומן פרי עטה של שולמית ספיר-נבו.
גיבור הרומן המרתק הוא איש מוסד.
גבר ששליטה, כח, אומץ, חושניות ומסתורין מניעים ומובילים אותו בתפקידים שונים, בתקופה בה התרחשו ארועים משמעותיים מאוד בחיי המדינה, ששיאם בהשמדת הכור האטומי בעירק.

"איש ספטמבר" הוא טנגו בין אהבה ויצרים, איפוק והוללות, מסורת מול ישראליות, מחויבות ורגשות.

....הספר הזה נכתב מין העמדה של האירוס ולכן הוא שוקק חיים, הומור ושמחת הגוף.
...כאילו אמרה הכותבת בוא נשחק משחק שבו אניח על השולחן את כל מה שאני אוהבת ורוצה שיתקיים ויחיה באיזה מקום סודי: זה הסרט שלי,
זה הסיפור שלי כפי שסיפרה לי האישה שבי כפי שסיפר לי האנימוס שבי והצליח לה.

ישראל בר כוכב 



...ספר ביכורים עם טעם של עוד, אנו מטיילים עם הגיבורים בתוך רומא, פירנצה, פריס וישנה האתנחתא הזו בבני ברק. ריקודי "סלואו" האהבה בספר מרגשים ומזכירים!!! המילים והתיאורים, נכתבו בידי נפש רומנטית ללא תקנה.
רוחה נובק, עיתון רמת-גן

 

 


 
מתוך הספר "איש ספטמבר" / שולמית ספיר-נבו
מַסָּע
בָּא הַנֶּשֶׁר                              
מִמְּרוֹם שָׁמָיו
יָפֶה וּמָשׁוּךְ כְּחֵץ
אָפֵל
בֵּין צִפּוֹרֵי עֵץ
לְצִפּוֹרֵי מַיִם
דֶּרֶךְ נֶשֶׁר נָשָׂא
אוֹתִי
וּכְנָפָיו צֵל עַל
אֶבְרוֹתַי
בָּא הַנֶּשֶׁר יָפֶה
וְחַד
כְּבָרָק.
משחקי הקיץ
 
אנו נוסעים מצומת מחניים לכיוון הירדן, עוברים את משמר הירדן עד שמגיעים לגשר שן. הביצות יובשו, אולם מי הירדן זורמים שם בתעלות מלאכותיות ואפשר לראות את ההבדל בצבע בין האזור שיובש לבין זה שלא.
מה שנראה כמו צורה של אגם רחב ידיים אינו עוד אגם של מים. הפך להיות בחלקו הגדול ים כותנה.
 
אנו עוברים בין ענפי הסוף הארוכים, החומים, לבין הקנים הירוקים, שהוא מכנה בּוּסִים. הוא עוצר את הרכב, בוחר קנה בשל, שולף את האולר המצוי אתו ובהינף יד הוא קוצץ אותו. מחליק את ידיו עליו, ואחר כך מנקב בו שלושה חורים בחלק הקדמי, וחור אחד בחלק האחורי. קוצץ בחלקו העליון צורה של פייה, ומקרב את המוצר הסופי אל שפתיו.
 "מה לנגן לך?" הוא שואל אותי, ואינו מחכה לתשובתי. שפתיו כבר מרפרפות על הקנה המוסיקלי ומפיקות ממנו צלילים של טבע מאשר צלילים של מוסיקה.
הקהל היחיד שעומד לרשותו מוחא כפיים, ומבקש הדרן. אני יושבת ביציע האבן ומקשיבה לסימפוניה הבלתי גמורה שהופסקה באמצע ההופעה, מאחר שהאמן מיצה את הנושא.
 
אנו ממשיכים לנסוע. מצד ימין נגלים לעיניי שדות הבוטנים, כל כך ירוקים, סבוכים, עם הרבה עלים, נראים כמו ערוגות צמחים.    
מאחר שזו הפעם הראשונה שאני רואה שדות בוטנים, קשה לי להאמין שהבוטנים האלה בצבע המדבר שלהם, צבע חול שדוף ויבש, גדלים מתוך ירוק עשיר ורטוב.
 
נוסעים על גשר שחוצה את נהר הירדן, והוא מצביע בידו על המרחבים ומספר לי כי היו כאן באזור אלפי דונמים של ביצות.
אנו ממשיכים בשביל ירוק, המשופע מצדדיו בצמחי נענע. הם מפיצים ריח מנטה. הוא קוטף לי זר, ואני מביטה בגבעולים המסתיימים בפרחי שיבולת סגולה בהירה, מקרבת אותם אל אפי ומריחה את הניחוח הנעים.
"המרוקאים מפוררים את הפרחים הסגולים בתה," הוא אומר וממשיך,
"והעיראקים קוראים לזה ביטנג'. הם מייבשים את העלים, טוחנים אותם ומפזרים על הפול, ויש כאלה המשתמשים בהם כצמח מרפא."
 
שם, רחוק יותר, אפשר לראות את שדות התירס.
כשאני מתבוננת בהם ריח רענן של קלחי תירס עולה באפי, וכלל לא אכפת לי לנעוץ בהם את שיניי, לפני שיתבשלו במים, ולהרגיש את הטעם הטרי, המוצק, של הגרגרים.
"איפה את?" הוא שואל אותי כשהוא רואה אותי בוהה.
"בשדה התירס, בשורה הרביעית, ראשונה מצד ימין." אני עונה לו וחושבת על גרגרי התירס, איך הם עטופים, עיניהם עצומות מהעולם, כמו עובּרים ברֶחם, והקלחים מגנים עליהם. כל הגרגרים חולמים עכשיו. לילה טוב.
 
אנו מחפשים בין השיחים את פירות פטל היער. יש שם ירוקים, כתומים, ורודים, אדומים. לפעמים אפשר למצוא את אלה שצבעם אפל כיין, והם נימוחים בפה במתיקותם הרבה.

 
ממשיכים לנסוע ומגיעים לגבול הישן עם סוריה.
מצד אחד- כביש גדות ימינה וכביש גונן שמאלה, מצד שני- מכאן ועד מרגלות הרמה שטח הפקר.הוא מצביע לעבר אזור שהייתה בו שריפה גדולה, האדמה שם חרוכה לגמרי ופינתה את האזור לצמחייה חדשה.
"מה עושים אם נלכדים בשדה אש?" הוא שואל אותי.
"בורחים," אני משיבה.
"צריך להדליק את חלקת השדה שאתה עומד לידה בכיוון הרוח," הוא מסביר, "וכשהאש שפרצה בשדה מתקדמת אליך, יש לעבור לאזור החרוך שנשרף מהאש שהדלקת, וכך האש שמתקדמת אליך לא תפגע בך, כי היא תמשיך ותבער מסביב לאזור החרוך. זוהי שיטה אינדיאנית ידועה."
 
אנו מתחילים לעלות אל הרמה, אל קו הביצורים הסורי, דרך ואדי סיידה
ומגיעים לאזור פראי, שחזירי בר, צבאים ודַרְבָּנים שוכנים בו.
שלדג עובר מלמעלה לכיוון האגם, יש לו פלומה מבריקה בגוני כחול, ירוק, סגול ואדום, ציצית נוצות לקדקודו, הוא קצר גוף וארוך מקור, חובב דיג מושבע.
פתאום הוא מצביע למעלה ואומר לי, "תראי הנה חִוְיַאי. החִוויאי הוא צייד נחשים. בדרך כלל הוא צד בזוגות, יש פה שוויון בין המינים, והנקבה אינה 'שפוטה' של הזכר." הוא מוסיף וקורץ.
הוא מוציא משקפת שדה ומסתכל בחִוויאי בעיון רב, אחר-כך הוא מוסר לי את המשקפת ומסביר, "תראי את החוויאי הזה, איך הוא דואה לאט ומתבונן בשטח. יש לו עיניים חדות והוא מזהה נחש גםממרחק של עשרה קילומטרים. הכנפיים שלו ארוכות מאוד, הוא יכול לעוף למרחק רב. יש לו גם טפרים משוננים וחדים, שנראים כמשורים, והוא נועץ אותם בקורבנו, והמקור המעוקל שלו מסייע לטרוף את הבשר."
"יש לו ראש קטן ומבט אכזרי," אני אומרת, והוא מסיר את המשקפת מעיניי וממחיש את העניין במבט אדום בעיניו.
 
"בטח היית חיית טרף בגלגול הקודם שלך," אני אומרת לו בחיוך, ומנסה לדגדג אותו, מקווה שיחליף במהירות את הבעת האיום שעטה על פניו, שממחישה לי את הטבע הפחות 'סימפטי' שלו (אני גם בטוחה שהיה להבעה המאיימת הזו שימוש אמיתי, ומוטב שלא אדע את הפרטים והנסיבות)...
אבל הוא לא מוותר וממשיך, "הנחש התמים לא מתאר לעצמו מה עף מעליו, כשהחוויאי רואה אותו הוא צולל לעברו ופתאום יורד עליו, ולפני שהנחש מבין מה קורה, הוא נתפס במהירות." ואז הוא מדגים לי את אחת מאחיזות הפתע שלו, שאי אפשר להשתחרר מהן, והמבט האכזרי עדיין בעיניו.
עוד מעט אתחיל להאמין שהוא חוויאי ואני נחש.
אני מנסה להתפתל בזרועותיו, אך הוא לא משחרר אותי.
אני מתחילה לנשק את סנטרו נשיקות קטנות, הוא מתרצה ומשחרר את ידיי, ואז אני תופסת לפתע את ידיו חזק ושואלת אותו, "נכנע?"
הוא צוחק ואומר, "תמיד ידעתי שאת נחש." ואני מוסיפה, "בפעם הבאה שהחוויאי ייזהר מפניי."
 
הוא ממשיך לספר לי, "ברגע שהחוויאי תופס את הנחש, הוא עף אתו לגובה, ושם מלמעלה, מעל משטח קשה, הוא זורק את הנחש למטה, אל חירותו הקצרה, הלה נופל ומתרסק על הסלעים והאבנים ומשמש מעדן לחוויאים."
"מי מכין למי ארוחת ערב?" אני שואלת אותו, "החוויאי או החוויאית?"
"בטח שהחוויאית," הוא עונה, "לא צריך להגזים, פה נגמר השוויון בין המינים. הוא מרשה לה לצוד אתו נחשים, אבל אין ספק - הוא לא נכנס למטבח."
"אני מסכימה שהחוויאית תכין ארוחת ערב לחוויאי, בתנאי שאחר כך הוא יעשה לה מסז'." אני עונה לו.
"החוויאי מופיע כסמל על הדגל של הרומאים," הוא מוסיף.
ואני חושבת לעצמי מעניין מה גורם לעם לבחור עוף דורסני כזה להיות סמל על דגלו, ולתת ביטוי גלוי ואכזרי לשאיפות הכיבוש שלו.    
 
אנו ממשיכים לעלות לכיוון הרמה. בדרך נגלים לעינינו שרידי מבנים.
"אלו שרידים של מבנים סוריים כפריים," הוא מסביר לי, "הם עשויים מאבן טבעית לא מסותתת. תראי, הנה משקוף שעשוי משני ענפי איקליפטוס ויש עליהם אבנים. פה למעלה יש מבנה כפרי נוסף, עדיין פרימיטיבי, אבל די משופר בהשוואה למבנים הכפריים שראינו למטה," הוא אומר וממשיך, "זה אזור 'סביון' של הכפר, כאן גרו השיח' וצמרת הכפר ולכן המבנים נראים מסודרים ומרווחים יותר."
"אולי נזמין לנו כאן אירוח כפרי?" אני שואלת אותו. "יש פה סוויטה לא רעה, עם עשרה כיווני אוויר, ייתכן שאפילו נמצא בחצר איזה ג'קוזי."
הוא ממשיך לעלות בג'יפ ומסביר, "הצבא הסורי השתלט על האזור הזה ולכן יש כאן בטון וברזל במבנים שלו," הוא אומר ומצביע לכיוונם.
 
"הנה איגואנה!" אני מתלהבת.
הוא צוחק ואומר, "זה בסך הכול חרדון שקופץ על אבני הבזלת. אם הייתי יודע שאת מתלהבת מחרדונים הייתי מראה לך שלושים בדרך." והוא מוסיף, "כשמלטפים לחרדון את הבטן, הוא נרדם תוך שנייה."
אני מסתכלת על החרדון - גופו עבה וזנבו מחודד בקצהו, צבעו חום בהיר. 
"ומה הוא עושה עכשיו?" אני שואלת.
"עכשיו הוא 'מתחרדן'," הוא אומר.
"מה זה 'מתחרדן'?"
"שוכב ולא עושה כלום, מסתלבט על החיים."
 
הוא נוסע עוד כחמישים מטר ועוצר, "הנה חרדונית." הוא מצביע על יצור שמתרוצץ חסר מנוחה בין הסלעים.
"איך אתה יודע שזו חרדונית?" אני שואלת אותו.
"החרדונית בורחת מהר, היסטרית כמו כל הנשים," הוא עונה בקנטור.
"העיקר שהחרדון מחזר אחר החרדונית," אני אומרת.
"הוא עושה לה כן עם הראש, והוא כל הזמן עם הלשון בחוץ," הוא עונה.
"אם כך," אני אומרת, "נראה לי שכדאי לשלוח אותך לקורס חיזור אצלו."
 
הדרך נהיית יותר ויותר מקוטעת, ואנו קופצים כאילו אנו דוהרים על סוסים. "זוהי דרך פטרול סורית שכבר אינה מתוחזקת והיא נקראת ציר המוסכים, כי כלי רכב שנוסעים כאן צריכים אחר כך טיפול במוסכים," הוא מסביר.
כל כך מתאים לו לבחור בדרך כזו, למה שייסע בדרכים קונבנציונאליות?
הוא תמיד מחפש את הפראי, את הלא ידוע, את הראשוני, את המקום שכמעט לא דרכו בו.                                                                                                        
זה כמובן מזכיר לי את השיר של רוברט פרוסט,"THE ROAD NOT TAKEN"                                            
"שני נתיבים נפרדו ביער זהב/ על כי אינני יכול להלך בשניהם,/ ולהיות הלך אחד, ארוכות אעמוד ואדאב,/ מביט באחד רחוק עד כמה שעיני תקרב,/
איך הוא עובר בצמחים עד ייבלע ביניהם;
אחר-כך אביט בנתיב השני יפה כרעהו,/ אולי תביעתו צודקת מאוד מהאחר,/
לו דשא מלא אשר צעדיי מבקש הוא;/ אף כי עוברים ושבים ביניהם לא יבדילו/ כי הפסיעות בשניהם שוות פחות או יותר,
ובבוקר ההוא נפרשו שניהם שווים לפניי/ בעלים שצעד טרם דרך והשחירם./
אז שמרתי הנתיב הראשון ליום אחר בימיי!/ אך ביודעי איך דרך אחת תוביל דרך אליי,/ ספק אם פעם אקח צעדיי ואחזירם.
זאת אספר בקול אנחה חרישי/ איפה שהוא שנים רבות מעכשיו;/
שני נתיבים נפרדו ביער זהב , ואני - / בנתיב שפסעו בו מעט בחרתיו/ וזה אשר עשה את ההבדל הרב."
וזאת גם הרי הדרך שלו בחיים. דרך הסכנה, דרך הקרב, דרך ללא שקט ,דרך שרק מעטים הולכים בה.


אנו עומדים על המורדות העליונים של רמת הגולן ומשקיפים אל עמק החולה. במרכז העמק ולרוחבו עובר שביל ארוך של עצי איקליפטוס, כמו שורה צפופה של חיילים. "קו העצים הזה נשתל במטרה לשמש הסוואה לתנועת כלי הרכב העוברת לפניו," הוא אומר ומסתובב עכשיו לכיוון הרמה, ומראה לי מוצב סורי העשוי בטון ובנוי שתי קומות בתוך האדמה.
 
להקת חסידות צחורות, ארוכות צוואר, עוברת מעלינו ועפה למעלה לכיוון האגמים.
"תראי את החסידות," הוא אומר, "הן מסמנות לנו שלמרות החום של ספטמבר, מבחינת הטבע הסתיו כבר התחיל."
לרגע אני רואה מעט רוך בעיניו, וכשאני שומעת סתיו רחב לבי. ועכשיו יש שתי אפשרויות; או שתיכנס לתוכו רוח קרירה, או שמש חמימה...
אני מתקרבת אליו ומחפשת כמו ציפור את הקן החם והבטוח. רק כאשר הוא מחבק אותי אני יכולה להרגיש כך, רק כשהוא סוגר עליי בזרועותיו וראשי בין כתפיו, על חזהו. כשאני קרובה כך ללבו, לריח שלו, לכוח, לחום ולחיים הפורצים ממנו אין מקום יפה מזה בעולם, או משמח מזה, כשאני בזרועותיו.
ומה ייכנס עכשיו לשם - הרוח או השמש?   
הוא אוסף אותי ברוך אל ידיו. רגעים נדירים. הרוח שורקת בחוץ, והשמש מאירה בפנים. 
 
"באמצע שנות החמישים התחילו ההפגזות הסוריות." הוא אומר פתאום, ומבט הרוך שבעיניו נעלם. עכשיו יש לו מבט ענייני, אפשר להגיד צבאי אפילו.
 הוא מתרחק ממני כדי מטר וממשיך, "בתחילת שנות השישים היו הפגזות רבות ואז מגיעות השנים הקשות של האזור 64' – 67', השנים בהן הילדים גדלו כאן במקלטים, והיה קשה לעבד את השדות."
 
שני אופנועי שטח עוברים בין הסלעים וממשיכים לרדת בדרך התלולה. "צריך לדעת לנסוע על האופנועים האלה," הוא אומר, "זה קשה, אבל מהנה."
הוא מוסיף כיודע דבר. ואני מחייכת לעצמי. מעניין אם יש איזה כלי שהוא לא ניסה, גם אם טס בחללית לירח, אני לא אופתע.
 
"שבע שנים היו רכסי ההרים האלה מקור להפגזות על היישובים," הוא ממשיך. כמו בשיר שנכתב על קיבוץ גדות על ידי יובב כץ, איזה שיר נוגע ללב אני חושבת, ועכשיו בדיוק הוא מפזם את המנגינה, אני מצטרפת עם המילים הידועות, שכל כך היטיבו לתאר את ההרגשה.
"פגז אחרון התפוצץ ושתק/ עטפה הדממה את העמק./ ילדה בגדות יצאה ממקלט/ ואין בתים עוד במשק./ אימא, היה לנו בית ירוק/ עם אבא ובובה ושסק./ הבית איננו, ואבא רחוק/ אמי, את בוכה או צוחקת.
הביטי למעלה, בתי, אל ההר/ ההר שהיה כמפלצת./ עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר/ אך הם מאיימים על דמשק."
 
אנו ברמת הגולן ומשקיפים כעת על קיבוץ גדות, יסוד המעלה,
חולתה וכל שאר היישובים שבעמק. נמצאים בדיוק באותו מקום שהיו בו מוצבים סוריים שירו אש תותחים לעבר היישובים בעמק.
ורק כשעומדים כאן אפשר אולי לנסות ולהבין איך הרגישו התושבים למטה - רגשות החרדה, הפחד והאימה מפני ההפגזות החוזרות ונשנות שנים כה רבות, ובעיקר חוסר האונים והעדר השליטה בהיותם למטה.
ולעומתם, איזו שליטה הייתה לסורים על כל העמק, איזה יתרון של גובה מרכסי הרמה שעמד לרשותם. הם יכלו לטווח ולהפגיז בקלות רבה וללא הפוגה כל בית וגן ביישובים למטה.
ורק כשנמצאים כאן למעלה ממש מבינים את החשיבות האסטרטגית של רמת הגולן לביטחון של הצפון.
 
הוא ממשיך ומתאר את המצב: "חיל האוויר מפגיז והורס את כל מה שנקרה בדרכו, ואז מתחילה ההתקפה על רמת הגולן. ההצלחה הייתה גדולה מאחר שהצבא הסורי היה חסר מוטיבציה ולא הייתה בו רוח לחימה. להבדיל מחיילי צה"ל שהיו חדורי מוטיבציה להגן על היישובים."
הוא מצביע למטה על שלולית גדולה ואומר כי זוהי הצפה מלאכותית.
 
"איך הסורים הסתכלו על ייבוש החולה?" אני שואלת אותו.
"דרך הכוונות," הוא משיב. 
רואים מלמעלה את שמורת החולה, את מאגרי המים ובריכות הדגים.
"מי שנהנה מהביצות שבשמורה, הם התאואים," הוא ממשיך, "אחרי מלחמת ששת הימים נתפסו תאואים רבים והועברו לשמורת החולה."
אנו צופים בשמורה מלמעלה, במרחבים הגדולים של הצמחייה הסבוכה, בעצים המגוונים המשורגים זה בזה, באגם רחב הידיים, במקורות המים. כל השמורה נראית כמו ג'ונגל קטן.
  

 
 
ממשיכים לנסוע למעלה, ברמה, אבני בזלת שחורות-אפורות מפוזרות בכל מקום, חלקן בקבוצה, חלקן כמו אחרי מפולת. סלעים, שיחים סבוכים, קוצים ודרדרים. פתאום הוא שולח את ידו בתנועה מהירה, אני נבהלת ומנתרת הצידה, מביטה לעברו ורואה נחש שמן מפרפר בידו. צבעו אפור-חום ועל גבו דוגמת זיג זג.
הוא לכוד בצווארו סמוך לראשו, וכף ידו החזקה סוגרת ולוחצת עליו כאילו הייתה טבעת ברזל.
הנחש מנסה להוציא את ראשו מתפיסת החנק הזו ולא מצליח, הוא מתפתל סביב ידו ונכרך במעגלים. אני רואה איך מבטו מרוכז בנחש, הדם אוזל מגופי, אני נכנסת מהר לרכב ומסובבת את ראשי ממנו והלאה, הלב שלי הולם בטירוף.
אחרי חמש, עשר דקות, הוא חוזר לרכב ומפטיר בשלווה, "זה היה צפע, בן בלייעל," כאילו דבר של מה בכך, והוא חוסך ממני את התיאורים של סיום המפגש ביניהם. אני מסתכלת על ידיו, לראות עקבות דם, מאבק, שריטות. אולם – אין. הן נקיות ושלוות להפליא כאילו דבר לא קרה . "עכשיו אני בטוחה שאתה שייך למשפחת החוויאים", אני אומרת לו.
"שהנחשים ייזהרו ממני, לא כדאי להם להתעסק אתי," הוא משיב, מסתכל לעברי וצוחק, ואני מוותרת על הרעיון להיות 'נחש' כשהוא בסביבה.
 
הוא ממשיך לנהוג ברכב, השעה שעת אחר צהריים מאוחרת, עוד מעט הערב יֵרד. הנוף היפה של העמק לפנינו, אוויר צח ונקי, שקט ושלווה, כמו אין נחשים בעולם.
יצור די גדול וקוצני הולך בין הסלעים, ואני מנסה לעקוב אחריו בעיניי.
"הנה דַרבּן," הוא מסביר, "כשהוא רואה סכנה, הוא מפנה את גבו וזוקר את הקוצים שלו, לפעמים הוא רץ אתם אחורנית לעבר מקור האיום. את יודעת איך הדרבנים עושים את זה?" הוא שואל ועונה מיד, "בזהירות!"
הוא ממשיך לשאול, "ואיך שומרת הדרבנית על בעלה שלא יבגוד בה?"
"אולי היא חוגרת לו חגורת צניעות?" אני מציעה.
הוא מחייך ואומר, "בכל פעם כשרק נראה לדרבנית שהדרבן שלה מתחיל קצת להתאושש מעֶלפון החושים של הפעם הקודמת, והוא רק מתחיל לנסות לפנטז על משהו סקסי, היא טוחנת אותו מחדש ומתנפלת עליו, עד שהוא שוב נופל חסר אונים. בקיצור הדרבנית היא נימפומנית מסוכנת."
 
אנו מגיעים אל המצוּק, מפה אפשר לראות איך השקיעה יורדת על העמק, פורשת את צבעיה הסגולים ורודים לאורך שורת האיקליפטוסים הירוקה.
הוא לוקח אותי קרוב אל המצוק ומראה לי את נחל חמדל.
אני צוללת בעיניי, כמו ממטוס, אל תוך הדרכים התלולות,עד למטה. עוברת בנקיקים שבדרך, בצוקים החדים בהם מקננים עופות דורסים. כעת עיקר התושבים שם הם חבורות של שפני הסלע.
במרחק לא רב מאתנו אפשר לראות בנקל משפחת שפנים מתגודדת, חלק מהם רצים ומדלגים על הצוקים. אחד השפנים הבוגרים נעמד דרוך על פסגת הסלע, כדי שתהיה לו תצפית טובה. הוא בטח בתורנות שמירה.
"מבחינה אנטומית שפן הסלע משתייך למשפחת הפילים," הוא אומר לי.
ואני חושבת אילו יחסים יש בין הבני דודים האלה ובאילו שמחות הם מתראים, איך הם מברכים זה את זה לשלום. יש רק אפשרות אחת, כמו "גוליבר בארץ הגמדים". הפיל מרים בחדקו את השפן הקטן, מקרב אותו אל פניו, השפן מלקק לו את הלחי ומבקש ממנו באוזן, 'תעשה לי אווירון, דוד.' הפיל לופת בחוזקה את הדודן הקטן ועושה לו סיבוב באוויר. השפן מגרגר מרוב הנאה, והפיל מוריד אותו בעדינות לקרקע.
 
להקת ציפורים חולף נמוך מעל חבורת השפנים, כמו מטס של חיל האוויר.
ברגע שנראית הסכנה, השפן הבוגר שעל הצוק זונח את עמדת השמירה, נושא את רגליו בריצה ופותח בצריחות אזהרה. תוך מספר שניות אנו רואים איך כל השפנים 'משתפנים' למערה יחד.  
 
כיוון שהערב ירד ומתחיל להחשיך אנו יורדים מרמת הגולן ונוסעים בחזרה לכיוון העמק.



כי כבר ספטמבר
מתוך הספר "איש ספטמבר" / שולמית ספיר-נבו
ימים של חשבון נפש.
אבל מי אמר שהנפש רוצה לעשות חשבון, או שהיא מבינה משהו בחשבון.
אצל הנפש, לפעמים, אחת ועוד אחת זה עשר, ולפעמים אחת ועוד אחת זה אפס.  
מה הנפש מבינה בחשבון?...

ובעצם מה רוצה החשבון מהנפש? הרי יש לה חוקים משלה, הנפש רוצה לעשות ככל העולה על רוחה, שפת החשבונות זרה לה. היא איננה יודעת להכפיל את מה שיש לה באופן מחושב ומדויק כדי לצאת נשכרת, ואיננה יודעת לחלק באופן שווה את מה שיש לה. לפעמים היא מעריפה על האחד כאילו הוא עשרה, ולפעמים היא מעניקה את כל אשר לה , כך שלא נשאר לה, עצמה, מאום.
 
הנפש היא כמו ילדה תמימה בגן, מאמינה ואוהבת בלי חשבון.
כשהיא עצובה היא בוכה בפינה ומחכה ליד אוהבת שתרגיע אותה, היא איננה מבינה במשחקים ובהתחכמויות.
כשהיא שמחה היא צוחקת באושר וחושפת את רגשותיה.
הנפש היא כמו פרפר. שברירית, צבעונית, אך מיטיבה לעוף ויודעת להבחין בצוף ובסגולותיו, ועד שתמצא את טעם החיים, היא לא תדע מנוח.
היא תנסה את הכול. את המר, החמוץ, החריף, עד שתגיע למתוק הנכסף.
אז איך אפשר לעשות חשבון נפש? אפשר לעשות חשבון ראש.
 
הראש הרי מתוכנת להתעמת עם מספרים, עם חילוקים והכפלות, ויש לו תשובות מדויקות לכל דבר. הראש יודע לבוא חשבון כמו שצריך, עם מי שצריך, מתי שצריך וכמה שצריך.
הוא גם יודע מתי לתת הנחות, ומתי להעלות את המחיר, כי הראש הוא סוחר טוב.
הוא גם לא כל-כך מאמין לאנשים והוא מתורגל לבדוק אם זה טוב או רע, אם זה משתלם או לאו.
לראש יש גם את כל המערכות הדרושות לכך - לוגיות, אנליטיות, בחתכים כאלה או אחרים. הוא יכול להזין נתונים למוח כמה שהוא רוצה, לנתח אותם, להשוות, להחסיר או לחבר. הוא יכול לעסוק בחשבון כל היום וכל הלילה.
אז זהו, צריך להשאיר את החשבון לראש ולא להעביר אותו לנפש, אחרת זה יהיה בזבוז זמן.
 
הנפש גם לא מבינה את חשבון הזמן. שעה של אושר יכולה להיות עבורה רגע קצר, ואילו שעה של כאב יכולה להיות עבורה עשרים וארבע שעות.
יש לה זמן שונה שלא מצוי בתוך בין מחוגי השעון;
יש לה זמן גנוב, זמן שאול, ויש לה זמן לחלומות.
יש לה זמן כמה שהיא רוצה למה שהיא אוהבת, ואין לה זמן כלל למה שצריך לעשות ולמה שהיא לא רוצה לעשות.
 
לעומת זאת הראש אלוף בניצול נכון של הזמן, ואף פעם אין לו זמן בשפע כמו לנפש.
לא תתפוס אותו בוהה, או חולם, תמיד אצה לו הדרך, תמיד הוא עסוק ואף פעם הוא לא מספיק. אין לו דקה לנוח, לעצור.
הוא תועלתן מוחלט, וחבל לו על כל דקה שאינה מנוצלת כהלכה.
לעומת זאת הנפש רוצה לשחק. השגרה משעממת אותה, המסגרות הקבועות הורגות אותה.
היא רוצה לעוף ולמצוא חברים למשחק, אך אין זה כל-כך פשוט, כי כולם עסוקים.
 
הנפש גם אינה מתעניינת בכסף, ברכוש, במעמד, בכוח, או בפרסום וגם לא כל-כך בארוחות מסודרות ובזמני מנוחה קבועים.
היא יוצאת לגלות קסמים, חוויות מרגשות והיא עסוקה בעניינים שהם ברומו של עולם, מרחפת ומחפשת הרפתקאות. היא משוגעת על הפתעות, סקרנית, קופצת ממקום למקום, מפזזת, הנפש היא דרור עף ומצייץ, ללא מסלול, גובה, או מהירות קבועים.
החשבון הוא שוטר קשוח, המפקח על מצב התנועה, בודק שלא יהיו חריגות, יש לו ספרים עם הרבה טבלאות ומיליון מספרים והוא בכלל לא יודע לחייך או לבכות.
אז בואו נשאיר את החשבון לראש, שניהם הרי מבינים זה את זה ומדברים באותה השפה ובאותם הכללים.
 
מי אומר בכלל שהחשבון חשוב יותר מהנפש, הוא הרי מתיימר לשלוט בה, לקרוא  אותה לסדר, לעשות בה כרצונו ולתבוע ממנה דין וחשבון. הוא מאלץ אותה להיכנע לו ומשתרר עליה. אולי זה צריך להיות ההיפך? לתת לנפש להתבטא? ואז זה יהיה  "נפש חשבון" -  להכניס קצת נפש בחשבון, הא?
כי חשבון זה שחור על לבן.
והנפש היא קשת צבעים.
 
***
כיוון שכך אני הולכת לעשות את הרהורי הנפש בפארק.
לתת לנפש לעוף כמו עפיפון, כמו ציפור דרור, מעל העצים הירוקים, אל מרחבי השמים. נראה לאילו מקומות היא תגיע, אחרי שזמן רב כל-כך כלאתי אותה בתיבת הברזל, מסרבת להיענות להפצרותיה ולתת לה צוהר אחד קטן, אל האור שבחוץ. שומרת עליה שלא תסתנוור.
ועכשיו אחרי שראיתי את כנפיה החבולות מרוב שהכתה בהן בקיר הברזל, מנסה לצאת, נכמרו רחמיי עליה. אך התניתי איתה כי רק לשעה קלה של חופש היא תצא, ואחר כך היא הבטיחה לי לחזור אל תיבת הברזל, לקפל את כנפיה הרכות ולתת לי לשמור עליה.
 
כמה פארק הירקון שונה בסתיו.
רוח עוברת בין העלים הרבים ומפזרת אותם על מרחבי דשא ושבילים, קולות המשחקים והילדים נעלמים, הסירות באגם נרדמות בצד, ציפורים אורחות מארצות הקור מחפשות את הירוק ואת השמש.
אני משתרעת מתחת לעץ בעל נוף רחב, נותנת לרוח הקרירה לפרוע את שערי ולמלא את ריאותיי באוויר צח ורענן. מרגישה איך שלווה נעימה ממלאה את ראשי, עוצמת לאט את עיניי ופותחת חלון לנפש שתעוף אל המרחב.
    
...אני חוזרת בדמיוני אל הכוהנת של האהבה.
היא יושבת מול השקיעה, משחקת בחרוזי הקריסטל שלה, ועיניה נוצצות.
 
אחרי מסע ארוך שעשיתי באתי להיפרד מהכוהנת של האהבה, אולי אף לשכנע אותה שהיא סתם נאיבית, שחבל על זמנה, ככה לשבת ימים ארוכים ולחכות. התמימות שלה נוגעת ללבי, היא כאילו לא שייכת לעולם הזה.
היא הולכת יחפה בין הכבישים והמכוניות, הטלפונים והמחשבים, בעולם הקר, המחושב והמתוכנת. אין בשבילה מקום.
 
הכוהנת של האהבה מביטה בי לרגע, מגישה לי פרח מדש שמלתה ואומרת לי: "תריחי."
אני מקרבת את הפרח אליי אך לא מוצאת בו שום ריח ושום טעם.
אני אומרת לה: "אין לו ריח. זהו סתם עוד פרח משקר, פרח תפל שעוד מעט ייבול גם הוא."
"אין לך אהבה בלב," היא אומרת ומביטה בי בעצב, "אילו הייתה לך כזאת, היית מריחה ניחוחות נפלאים, היית אוחזת בפרח בכל כוחותייך, מאמצת אותו אל לבך והוא היה ממשיך לפרוח בצבעים מרהיבים. אבל הלב שלך ריק ואין לו אדמה, אור, מים ואוויר."
 
"ללב שלי יש שימושים אחרים," אני מתעקשת, "אין לו שום צורך לגדל פרחים שוטים, עליו להחזיק את גופי ער ונמרץ, כדי שאוכל ללכת ולבוא בעולם הגדול, במסעות רבים, ללמוד ולעשות דברים, ולא לעסוק בשטויות ובחלומות שלא מתגשמים, שהרי מה הטעם בנחל שלא מתמלא במים?"
אני שואלת אותה.
"אז זה העניין," היא אומרת, "הלב שלך נסגר והוא לא קשוב לאהבה. אילו הוא היה קשוב לה, הלב שלך היה מכין ערוגות ותלמים ומחכה, שכן בסופו של דבר יבואו המים לאחת הערוגות ויפריחו אותה בצבע, בריח ובטעם שאין להם שני."
 
"אני באה מהאהבה והיא כואבת," אני אומרת לה, "כמה פעמים אפשר ללבוש את שמלת השבת, לחכות בתפילה, לפתוח את הלב לרוחב ולחכות שיגיע החג וימלא אותו, והחג לא מגיע. אולי מוטב לא לעשות הכנות מיוחדות, לא להכין שולחן ערוך לכבודו, לא לחלום עליו, ואז אם הוא מגיע - אז הוא מגיע, ואם לא - אז לא. למה לבזבז את הזמן בציפייה וערגה לקראתו?
ממילא לא אכפת לו. ואם הוא במקרה נזכר ויש לו זמן, אז הוא עובר לרגע וכבר ממהר למקום אחר. תמיד יש לו התחייבויות חשובות יותר, ותמיד יש לו הבטחה בעיניים, או במילים, שמחר הוא יבוא, ואם לא מחר - אז מחרתיים, וכך עוברים הימים, ימי החול, ואין חג ואין מועד.
כל-כך רציתי שהוא יאהב אותי, אך הערך 'אהבה' לא קיים בלקסיקון שלו."
 
"מה את רוצה?" שואלת אותי הכוהנת של האהבה.
"אני רוצה שהוא יחזור אליי ושיאהב אותי," אני עונה לה וממשיכה: "הוא כל-כך חסר לי. אני אפילו לא יודעת איפה הוא כעת, ואם בכלל אכפת לו ממני, זמן רב כל-כך עבר מאז. אם אמצא אותו אני רוצה שיתקרב אליי לא רק בידיו, כי אם גם בלבו. אני רוצה לדעת ולהרגיש שאני מביאה משמעות לחייו. אני רוצה לשחק איתו, רק הוא יכול לתת לי להרגיש כמו בחגיגה."
"אל תוותרי עליו!" אומרת הכוהנת של האהבה, "קחי את הפרח,  גם אם עליו הצהיבו מיובש, קחי אותו ואמצי אל לבך, ומטיפות הטל הראשונות שתיתני לו הוא יפרח מחדש, כי עכשיו סתיו."
 
ואני חושבת אולי זה נכון, כי כבר ספטמבר, ובערב עוברת אוושת רוח קלה, שמעירה את הלב לאט לאט. כל מה שהיה שומם בקיץ, יבש מהאור הרב, מפוכח וציני, מחכה עכשיו לטיפות המים.
האדמה מייחלת. הזרעים הקטנים הטמונים בה מתעוררים מתרדמתם ומבקשים לינוק. גגות הרעפים רוצים לשטוף את פניהם מפני האבק ולהבהיק בחום-אדמדם.
גם אני חושבת על טיפות הגשם שעוד מעט יֵרדו על החלון, על הנר שאדליק לכבודו אם יבוא לברך אותי, והרוח תישאר ליילל בחוץ ותפרע את ראשי העצים. פתאום אני כל-כך רוצה לחבק אותו שנית, להחזיר אותו אליי מהיכן שהיה, למצוא בעיניו את גחלי החום ולהתחמם באורם ולהיות שוב מאוהבת בו.
כי בשביל זה יש סתיו. ועכשיו ספטמבר.



הכותנה והשושנה
מתוך הספר "איש ספטמבר" / שולמית ספיר-נבו

נוסע לאט בשביל, בתוך ים הכותנה, עד לב השדה ונעצר.

שלוש, ארבע שורות פקעות כותנה לבנות פתוחות, מרימות ראש, מגביהות עקב, מושכות מעצמן תנועות ארוכות, כמו בלרינות במחול.

ביד בטוחה הוא מצביע על השורות הרחוקות יותר, שם פקעות הכותנה  מנמנמות עדיין, ורק פרחים ורודים וצהובים מבצבצים מהן. הוא ממשיך בדבריו: "פרחי הכותנה האלה מפונקים, אבל הם גם  משובחים יותר. הם מחכים לעוד מים ואור, אחר-כך הם ישלחו סיבים ארוכים. ככל שהסיבים יהיו ארוכים יותר, כך איכותה של הכותנה תהיה טובה יותר."

 בצד, בשדה בו אנו נמצאים אני מוזגת קפה לשנינו  ופורשת עוגיות תמרים של אימא. מתבוננת איך הרוח של ספטמבר עוברת בראשים הצחורים שנראים  כחבורת מלאכים לבנה. הוא יורד מהרכב, בוחן את פקעות הכותנה ובוחר אחת מהן. הוא פותח אותה בעדינות לפלחיה הארוכים, ונותן לי למשש את הכותנה ואת הגרעינים החבויים בתוכה.

 אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה להיות כעת -  פקעת כותנה שנפתחת בצדי הדרך, כשאצבעותיו עוברות בה ברוך, מנענעות אותה והיא נענית ומתמסרת למגע ידיו הנעים, או שמא כדאי לי להמתין בתנומה מתפנקת ולא למהר להיפתח לקראתו, עד שאהיה בכל הדרי, כמו אותם פרחי כותנה רחוקים הבוטחים בעצמם ומצויים בשנת ההתהוות שלהם, יודעים שהעולם ממתין לראותם. הם מוסיפים עוד ועוד יופי, עד שיגיעו לשיא יופיים, ואז יקבלו את ההערצה, תשומת הלב והפינוק שהם ראויים להם.  

 הוא מחייך ומדגדג את לחיי באצבעות הכותנה שפתח, ואני מאושרת. היום אהיה הכותנה שבצדי הדרך, ומחר אהיה פרחי הכותנה שחולמים עליהם.

אני מניחה את פקעת הכותנה על אדן החלון של הרכב, בצד השושנה האדומה שהבאתי לו מגן ביתי הבוקר. אצלי בגינה היא נישאה בהוד והדר, שולפת ציפורניים ירוקות וחדות, כתערים קטנים, כאומרת 'לראותי בלבד, אך לא לשלוח יד.' קטפתי אותה השכם בבוקר, מתוך השיח שנישאה עליו, שולטת ביד רמה על כל הגינה, עודה עטורה חרוזי טל נוצצים. עלי כותרתה אדומים כצבע היין, וריחה הנפלא ממלא את כל הגן, וכשאתה מקרב אותה אל אפך כל חושיך מלאים בה.

את השושנה הזאת אביא לו היום, חשבתי מיד כשראיתיה, וככל שירבה לשאוף את ריחה, להתענג על צבעיה, על מגע המשי של עלי כותרתה, כן תגבר אהבתו אליי, כאילו היה בה שיקוי אהבה המביא לשיכרון חושים. 

גזמתי אותה מהשיח, קצצתי את קוציה שלא תשרוט ומסרתי אותה לידיו, כאילו  אני היא זו. כמה יפה הייתה השושנה בידו הרחבה והחזקה כשרפרפה בה, כל היופי הענוג הזה התפתל בין אצבעותיו. הוא קירב אותה אל אפו בנשימה ארוכה, עוצם לרגע את עיניו שהתמלאו ביופי האדום והקטיפתי כדי להתרכז בריח המשכר, ולמלא באוויר הריחני הזה את ריאותיו.

 הבטתי בו וחשבתי כמה הייתי רוצה להיות עכשיו במקום השושנה, לפתוח את המבט הזה בעיניו, המבט החושק והמלא נחת, כשהוא מסתכל על דברים יפים וכשהוא עושה אותם שלו. כמה הייתי רוצה שיפתח כעת את ידיו אליי, ובאותה קלילות קטיפתית אחליק בין אצבעותיו המלטפות. ובעיקר כמה הייתי רוצה שינשום אותי כך עמוק, כשעיניו עצומות ואני מגיעה אל כל מקום בגופו ובנפשו ואני מענגת ומתענגת עליו. כמה הייתי רוצה לרגע להיות שושנה אדומה, ואם לא -  הרי שדי לי בכך שהיא תעשה את כל אלה בעבורי, ושבזכות מראה, ניחוחה ומגעה ייפתח לבו, וכך גם אני אוכל להיכנס אליו.

 כשסיים להתפעל מהשושנה ולדבר בשבחה, הניח אותה על אדן חלון רכבו, הניח ידיו על ההגה, ויצאנו למסע. ואני, מדי פעם הייתי נוטלת אותה ומקרבת אותה אל אפו שייהנה, וכמובן כדי שלא ישכח את ניחוחה...    

ככה זה כשהוא מריח פרחים ריחניים, אוכל תותים מתוקים, או רואה נשים יפות. החשק נדלק אצלו מיד, אבל אהבה זה סיפור אחר. ואני רוצה יותר מזה שיחשוק בי. אני רוצה באהבתו.

 בכל המסעות האלה שאנחנו עושים בשדה החמניות, בשדה הכותנה, ביערות,בפרדסים, בים, בהרים, בעמקים, ובבית של רחל, בכל המסעות האלה שאנחנו עושים בארץ הזו, בארצות רחוקות, ובין הכוכבים, בשעות האור, בשעות החושך ובשעת החלומות, אני לומדת להכיר אותו, לגעת בו ולהיפתח אליו. ומה שאולי התחיל מתוך שעשוע, סקרנות, הפך להיות אהבה. 

"תראי," הוא אומר לי ואוחז ביד אחת בכותנה וביד שנייה בשושנה, מקרב אותן אחת ליד השנייה, "כמה הן שונות, אך לכל אחת יש היופי שלה."

"במי אתה בוחר?" אני שואלת אותו.

"למה צריך לבחור? אפשר ליהנות משתיהן." הוא אומר וצוחק.

בכל דבר הוא מוצא טעם, או ריח. מכל דבר הוא נהנה. ואין לו אף פעם צורך

למצוא את הכי יפה, או את הכי טעים. אם הוא משתעמם הוא עוזב וממשיך בדרך, כיוון שהוא אוהב גיוון וחידושים, הוא רוצה קצת מכל דבר, ותרכיזים מכל סוג שהוא אינם מעניינים אותו. יש לו תמיד חשק בעיניים לחפש, למצוא, לקטוף, להריח, לטעום, ליהנות ולהמשיך הלאה.

אבל אתי זה שונה, הוא כבר יודע. אלף נשים אהיה עד שאכבוש אותו ועד אז אתן לו קצת מכל אישה שבי. אם ירצה להיות גבר יותר מאשר היה אי פעם, הוא צריך לאהוב אותי. אף אחת לא תהיה לו חידה ותשובה כמוני, כיוון שתמיד אביא לו עניין ואתגר, תמיד הוא ירצה ממני עוד ועוד. וכל עוד הוא ירצה ממני עוד ועוד, הוא לא ירצה ללכת. כי רק אתי הוא מגלה דברים חדשים על עצמו, את הרוך האהבה והחום שאף פעם לא ידע, או קיבל, ולאט לאט הוא לומד גם לתת. כיוון שכך - מניין הימים מתקצר, עוד מעט אראה אהבה בעיניו, עוד מעט אשמע את המילים מפיו, עוד מעט אהיה אישה בידיו ללא מעצורים. והוא יהיה הגבר שלי, הגבר היחידי.

 אני מסתכלת על השושנה, מדמה לי איך היא מציצה בשוויון נפש בכותנה, בכל הלבן הסתמי הזה שלה, וחושבת שאין בכותנה לא טעם לא ריח  ואף לא הידור כלשהו, ואיך היא, השושנה, מגביהה את ראשה בגאווה, כמה שהיא אדומה ומושכת, מסתורית ומפוארת. היא האדום השולט, החטא המתפתל, הבוער והמפתה בניחוח, ביופי ובחיטובים שאין לעמוד בפניהם.

מול הכותנה שהיא הלבן, התום, הפשטות, הפתוח, המראה את לבה הרך לכל אחד, וכל כך קל למולל אותו בכף היד. והנה שתיהן יחד כמו כתם דם בשדה שלג לבן.

"אילו רק השושנה והכותנה היו יכולות לשוחח ביניהן, מה הן היו אומרות?"  אני שואלת אותו.

"נו, ספרי לי." הוא אומר, מביט בי לרגע קצר בעיניו המסוקרנות, כמו ילד שהולך לשמוע סיפור, אך ידו האיתנה אוחזת בהגה ומעידה כי הוא מחובר בראשו לכביש שהוא נוסע בו, וידו השנייה מונחת בצד תיבת ההילוכים.

 אני לוקחת את השושנה ומעבירה את עלי המשי האדומים שלה בליטופים רכים לאורך זרועו החשופה והשחומה. נהנית ממראה השושנה המתנועעת כמשב נוצות נעימות על זרועו החסונה, נעצרת בקפל המרפק, מסתובבת ומקיפה את ידו, עד שהיא מגיעה אל בין אצבעותיו, ושוב היא עולה כאוושה.  

"... 'ראי אותי, כמה יפה אני ומושכת, איש אינו יכול להתעלם ממני.

התקרבי אלי והריחי אותי,' אמרה השושנה לכותנה והמשיכה, 'היכן בעולם יש ריח משובח כמו שלי. אלפי שנים מנסים מדענים לרקוח ולהגיע לנוסחת הפלאים של הניחוח המשכר הזה וקצרה ידם. ומה תאמרי על צבע התחרה האדום ארגמן שלי? כמה יפה והדורה אני עם כל עלי המלמלה שלי. איפה בעולם יש יצור שישווה לי בהדר, ביופי ובריח? תראי איך כולם מעריצים אותי, אני המלכה. כמה שירים כתבו עלי משוררים, סופרים הפליגו בשבחיי, והציירים כמה הם בוחשים בצבעים כדי לנסות להעתיק את יופיי. ראי כמה אני נחשקת, העולם כולו סוגד לי. אפילו הוא התפעל כל-כך ממני, חבל שלא ראית איך בתחילת הנסיעה הוא אחז בי ברכות והריח והריח אותי. אפילו הוא נשבה בקסמיי. ואת עוד לא כל כך מכירה אותו, הוא אינו מתרגש בקלות, קשה מאוד להלהיב אותו, רק אני הצלחתי בעלה אדום אחד ובמשב ניחוח אחד לשכרו'."

אני עוצרת לבחון את ארשת פניו, להסיח לרגע את עיניו מהכביש. 

"את לא חושבת שהשושנה הגזימה קצת, היא לא יפה עד כדי כך. בואי נגיד

שהיא בסדר."  הוא אומר ומסתכל עליי ברצינות. 

"... 'מה אתה כבר מבין בשושנים?' התרעמה עליו השושנה. 'הנה ראה את הכותנה העלובה, סתם לבנה, ללא טעם, ריח ויופי.'

אחר-כך סובבה השושנה את פניה היפות לעבר הכותנה, ואמרה לה, 'את כמו קבצנית בשדה, ראשך מדובלל, ממש לרחם עלייך, את מוציאה את נשמתך וטורחת בשביל כולם. אבל אני קיימת רק בשביל עצמי וכל השאר קיימים לפנק אותי, לשמור עלי ולהתפעל ממני.' סיימה השושנה את דבריה ועפעפה בעליה האדומים."

 "וכך הכותנה שותקת כל הדרך, ונותנת לשושנה לקשקש כל הזמן?" הוא שואל אותי בחיוך.

ואני ממשיכה לספר. "הביטה בה הכותנה בשקט רב, התקרבה אליה קמעה וחשבה 'באמת איזה ריח נפלא יש לה לשושנה, ריח מתוק ומשכר, שאי אפשר להינתק ממנו, וכמה הדורה ומסתורית היא. כל-כך מתחשק לי לנשק את לחייה האדומות, כמה עזת מצח ועזת יופי השושנה'.

התקרבה אליה הכותנה עוד ועוד וחשבה בלבה, 'אולי כדאי לי להיצמד אל השושנה, אולי משהו מריחה, מיופייה ידבק בי. אני באמת כל כך פשוטה ותמימה, הרי גדלתי בשדה, ורק השמים, השמש, הגשם והירח היו נופיי, ואילו היא השושנה נראית לי בקיאה כל כך בהלכות העולם הגדול. אולי אם אשרת אותה, היא תיאות לקחת אותי תחת חסותה וללמד אותי ממנהגיה, להיות הדורה ומושכת, אצילית ונחשקת. מחצית מהדרך בחזרה, שתקה הכותנה והדמעות בעיניה הלבינו.

 לאט לאט התקרבה הכותנה אל כף ידו החמימה והתחילה ללטף אותה, באצבעות לאט לאט התקרבה הכותנה אל כף ידו החמימה והתחילה ללטף אותה, באצבעותהצמר שלה. לאט לאט היא עלתה וטיפסה במעלה ידו, סביב המרפק, עד לזרוע ומשם גלשה אל צווארו, ליטפה ברוך את עורפו, את קווצת השיער מעליו. רגע ארוך השתהתה שם הכותנה כמהססת ואחר כך התקדמה קרוב לתנוך אוזנו ולחשה, 'אולי באמת אני טועה? מה אתה חושב? אתה הרי מסתובב בעולם הגדול ורואה את הכול. עד היום הייתי כל כך מאושרת בחיי הפשוטים, אולי כי לא ידעתי שיש חיים אחרים, שיש חלופות, ועכשיו אחרי שפקחתי עיניי, לא די לי בחיי הלבנים, אני רוצה חיים ססגוניים, רוצה להיות כמו השושנה. הרי אני סתם כמו ברווזון מכוער, ואיך אשווה לה? רק סחבות לגופי ואין לי טעם וריח.'

הדמעות זלגו מעיניה, ושתיים שלוש מהן ניגרו על צווארו.

הוא התנער לרגע, כחכח בגרונו, דמעות הן הדבר היחיד שמערער אותו קצת משלוותו, כי זה אולי מחייב אותו להוציא מעצמו קצת רוך, ואז לא הכול בשליטתו. הוא הביט בכותנה, החליק את ידו על פניה ואמר לה, 'אם נתאמץ ונחשוב, אולי נמצא בך גם כמה מעלות, אלא שאחר- כך את עוד תהפכי לשחצנית כמו השושנה, לכן  אולי לא כדאי שנמנה את מעלותייך, ונסתפק בזה שנגיד שבסך הכול את לא גרועה ואפילו די בסדר,' ואז הוא התאמץ והוסיף, 'כן, את אפילו נחמדה.'

הכותנה שכבר למדה להכיר אותו, ידעה שמילים כאלה ממנו הן מחמאה גדולה, לפיכך היא ליטפה בהכרת תודה את לחיו, נרגעה ונרדמה לשעה קלה."                                                        

כיוון שזו הייתה שעת צהרים חמה, הוא עצר את רכבו באחת מתחנות הדלק

שעל כביש החוף,  ירדנו ללגום קוקה קולה צוננת, לנגב חומוס בפיתה וחמוצים ולקנח בגלידת וניל מצופה שוקולד.

מבעד לחלון נשקפת תחנת הדלק ושני עובדים מתדלקים שם את המכוניות לפי התור. פתאום מגיחה בחורה צעירה תמירה, שזה עתה אולי השתחררה מהצבא, היא לבושה סרבל עבודה כחול, שערה הזהוב אסוף ומורם למעלה, חושף עורף לבן ברבורי. ידיה העדינות פותחות את מכסה המנוע, לבדוק שמן ומים. אך מאחר שהמכונית היא מדגם נדיר, או שמא היא, הבחורה, חדשה במקצוע, היא אינה מצליחה לאתר את מיקומו של השמן במנוע, לפיכך היא קוראת לעזרה  לאחד הבחורים בתחנה.

"למה שלא תעסוק במשהו שהיא מבינה בו, שמתאים לאישה?" הוא אומר בגיחוך ואני רואה איך השוביניזם שלו מתחיל לחגוג.

"מה למשל?" אני שואלת אותו.

"שתתחתן ותביא כמה ילדים לעולם, היא תעשה את זה הרבה יותר טוב ממה שהיא מנסה לעשות עכשיו, את לא חושבת כך?" הוא אומר ומביט בי בקנטור. כיוון שאני כבר מכירה אותו קצת ויודעת שדווקא יש לו הרבה הערכה לנשים חכמות, לנשים שמעִזות, אני לא מתייחסת להערה הזאת ברצינות, אך אני גם לא רוצה להישאר חייבת ולתת לחיוך המקנטר הזה לחגוג.

"מה תעשה אם כל הנשים היפות והחכמות תעשינה את מה שהן 'צריכות לעשות', מי יתדלק אתכם?" אני שואלת.                                        

אנו נכנסים למכונית וממשיכים לנסוע בחזרה לכיוון תל אביב. אני מביטה על השושנה, השמש הציקה לעור פניה הרך. המסע הארוך החל לתת בה את אותותיו, פניה התחילו להצטמק, כל רעננות הבוקר שלה נעלמה, והיא נראית די נבולה, עוד קצת וחנהּ יסור לחלוטין, ורק ניחוח קל ימשיך להזכיר את  הדרה. התכווצה מיד אל פינתה באדן החלון. אחר רגע עלתה שוב, ליטפה את זרועו הגיעה לכתף ומשם פנתה לעורף. כשהגיעה אל אוזנו לחשה 'תראה איך השושנה נראית. אינני רוצה בהדרה, ביופייה ובצבעיה, הכל רגעי, בן-חלוף. אינני רוצה להיות כמוה, טוב לי בחיי הארוכים. לבנה, פשוטה ותמימה אני, אך מביאה הרבה תועלת. הנה כל הבגדים, השמיכות, המגבות, צמר הגפן, השמן וכל שאר הדברים שעושים מהכותנה שלי. הנה כל אלה המביאים חום ונועם לאנשים רבים כל כך. יש לי חיי נצח מול חייה הקצרים כל כך של השושנה.

"תראה מה קרה לשושנה המסכנה," אני אומרת לו.

קריאתי מעירה את הכותנה משנת הצהריים שלה, שדווקא די היטיבה עמה, ובינתיים היא גם נרגעה. כיוון שכך אני ממשיכה לספר לו.

"התמתחה הכותנה באצבעותיה הלבנות וכשראתה את השושנה הנבולה,

היא אולי יפה כל כך ועוצרת נשימה, אך גם נשימתה נעצרת כה מהר. מוטב, אפוא, להיות כותנה פשוטה ולבנה, שמביאה הרבה תועלת, אהבה וחום, מאשר להיות שושנה יפה ועקרה, שלבה יהיר והיא אנוכית כל כך. מה דעתך?' שאלה אותו הכותנה בקול רך ומיד ליטפה את זרועו לאורכה, כדי להזכיר לו את מגעה הנעים. ככלות הכול היא כבר יודעת שיש לו חולשה לדברים יפים ובמיוחד לשושנות אדומות ריחניות. היא גם יודעת שהיא, הכותנה, בכלל לא יפה, היא אמנם יעילה וחכמה, אבל איזה גבר יסתפק בזה?

הוא הביט לרגע בכותנה ומיד החזיר את מבטו לכביש ואמר לה, 'נו, אני רואה שקיבלת ביטחון עצמי, אך את לא צריכה להגזים בערכך. את אמנם יעילה וחכמה, אבל קצת יופי לא היה מזיק לך, ואי אפשר בכלל לזלזל ביופייה של השושנה, גם אם הוא קצר ימים.'

כיוון שהערב ירד, התקרבה אליו הכותנה עוד ועוד, פתחה כפתור בחולצתו, ליטפה אותו באצבעותיה הנעימות וכשראתה שהוא נהנה, עלתה לצווארו, דגדגה אותו באוזנו ולחשה בקול צרוד 'בחושך כולן נראות אותו דבר.'                                  היא רק שכחה דבר אחד, שעיניו מבחינות בכול, שהחושך והאור הם היינו הך לגביו. אך כיוון שהוא החליט שלא להשבית את שמחתה ובסך הכול הוא נהנה מליטופיה, הוא חייך לרגע ושתק.

הכותנה הייתה מאושרת, כיוון ששתיקה פירושה הודאה ומשיכת תשומת לבו, וזה אינו דבר של מה בכך. היא הסתכלה אפוא ברחמים לעבר השושנה הנובלת, שאוזניה כבר הצטמקו (ומוטב כך, שכן הייתה אומללה יותר אילו הייתה שומעת את השיחה) ופיה חרב מיובש. וכיוון שהכותנה הייתה טובת לב ורבת חסד, היא חזרה אל מקומה, בצד השושנה, פרשה ברחמים את אצבעותיה הלבנות והארוכות וליטפה ברוך את השושנה הדועכת. היא הגנה על פניה מפני קרני השמש האחרונות, שהרי היא הכותנה רגילה לשמש ולרוח, גופה ורוחה עזים, יש לה כוח ובריאות איתנים, חמלה ואהבה למכביר."

לייבסיטי - בניית אתרים